מהי משמעות החיים?

כן כן, הבלוג גוסס ויש לזה סיבה טובה.

קודם כל כי אין לי זמן וכוח לכתוב.

דבר שני בגלל שאני לא מצחיקה מספיק בשבילכם :(

דבר שלישי כי אין לי אומץ לשתף באמת דברים שקשורים אלי. אפילו לחברים שלי אני בקושי מספרת מה עובר עלי, אז לבלוג?!

דבר רביעי- נו, כי אין לי צורך באמת לשתף דברים.

אתם יודעים מה? נראה לי שאני אשנה את הרעיון של הבלוג.. הדבר היחיד שאני מרגישה צורך לפרוק הרבה זה כעס. וזה הדבר היחיד שאני לא כותבת כאן מספיק.
אז למה לא?

כנראה שאף אחד מכם לא ידע (כי לא כתבתי על זה כלום כאן) אבל היה לי חבר לתקופה דיי קצרה...
הוא היה חייל כזה, קרבי כזה, נראה טוב במדים וחמוד נורא.

עד ש...

יום בהיר אחד הוא כנראה פשוט החליט להיעלם מחיי, ומאז הוא פשוט התאדה- לא עונה לשיחות, אסמסים, הודעות בווטסאפ..

כלום.

וכל השבוע האחרון חשבתי לעצמי "טוב, אם הוא לא יענה לי היום אז מחר, אבל לא משנה מה הוא בטוח יתקשר אלי ביום חמישי כי בשישי בבוקר הוא חוזר ואנחנו אמורים להיפגש"

ואתם יודעים מה?
חיכיתי וחיכיתי בסבלנות (או שלא) ויום חמישי הגיע.
וכל יום חמישי חיכיתי לשיחה ממנו, להודעה, משהו.
ונחשו מה?
כלום.
הלכתי לישון ביום חמישי מאוחר בלילה (או יותר נכון לפנות בוקר של יום שישי) ואמרתי לעצמי "הוא בטח היה עייף והלך בר לישון... מחר אני אקום בבוקר ואמצא הודעה ממנו"
וקמתי, יום שישי בבוקר. השעון מראה שהשעה שמונה. ואני, ילדה חסרת סבלנות שכמותי רצה לפלא' החמוד שלי (שקוראים לו אייס, אגב) ובודקת הודעות.
בשעה שמונה הוא כבר היה אמור להיות קרוב לבית שלו אגב, ולא בב"ש (אני גרה בב"ש, הוא עובר כאן בדרך לבסיס וחזרה, גר בת"א).
ונחשו מה? שום הודעות.
בדקתי בווטסאפ. חשבתי שאולי יש בעיה עם הפלאפון שלו אז בדקתי בפייסבוק. ואם באמת יש בעיה בפייסבוק שלו? קשה לשלוח הודעה מחבר?
אבל כצפוי, כלום. הבחור נעלם כלא היה.
אז ביום שישי בשעה שמונה בבוקר כתבתי לו את ההודעה הבאה:
"אני לא מבינה מה הקטע שלך. רק שתדע- זה נגמר מבחינתי."
לא שזה לא היה ברור.
לא שלא החלטת לעזוב אותי לפחות שבוע קודם, כשהפסקת לענות.
לא שזה לא מובן מאליו שאני בחיים לא אהיה סמרטוט של אף אחד, לא משנה כמה אני אוהבת אותו.
או הו, ואותך אהבתי..

אתם יודעים מה? נראה לי שמגיעה לי פרידה נורמלית ממנו. מגיע לי לשמוע את הצד שלו בסיפור, או לפחות שיגיד לי ישירות שזה נגמר.
אפילו להיפרד ממני באסמס פחות גרוע.
אפילו בווטסאפ.
אפילו על הקיר בפייסבוק, להשפיל אותי מול כל החברים שלי.
אבל לפחות תן לי לדעת שזה נגמר באמת ואני לא סתם היסטרית? כי אני שונאת לחשוב שאולי קרה לך משהו רע (ולא חסרים בעולם הזה דברים רעים שיקרו) ומנעו ממך לתקשר איתי.

זה היה קשר דיי טרי, אין לי שום קשר עם אף אחד שבקשר איתו... אבל אני מניחה שהייתי צריכה להתכונן למקרה כזה בכל מקרה.
בפעם הבאה אני גונבת מהטלפון של הבחור את הטלפונים של חברים שלו, ההורים והאחים שלו, כי לי מגיע הסבר.

באמת שמגיעה לי פרידה הפעם :(

האמת שאני גם לא נכנסת לכאן הרבה בזמן האחרון כי לי ולידיד לא קשור שלי שקוראים לו חיים יש קטע עם שיתופי מסך וכל פעם שאנחנו במחשב באותו זמן (שזה כמעט כל הזמן) אנחנו עושים שיתוף מסך (ועובדים על חברים שלנו, אבל זה כבר לא קשור..) ואני מסתירה ממנו בינתיים את עובדת קיומו של הבלוג ו... יוצא שאני לא מתקרבת לכאן אף פעם.

לעומת זאת לבלוג של פילו דווקא כן לקחתי אותו D:

ועכשיו נכתוב לפילו פוסט :)

והאמת שאני ממש לא מבינה כלום בקטע הטכני של כל העניין של הבלוגים וכל זה (כמו שאתם בטח מנחשים) אז אני אבקש מפילו עזרה בפעם הבאה שאני אדבר איתו..

ובינתיים תכנסו לבלוג של פילו ותכתבו לו פוסט!

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=27320&blogcode=13222984