מהי משמעות החיים?

אני בלהקת צעירי באר שבע, מקום מכובד להגיע אליו בגיל כזה אני מניחה.. אני לא הולכת לפרט באמת את כל הסיפור של מה שהולך שם מאז שהגעתי וכאלה, אני אתחיל מהיום בערך.

אנחנו עובדים קשה עכשיו לקראת טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל. קיבלתי את הסולו הראשון שלי.

זה דיי עלוב.. אני יודבטניקית, ואני היודבטניקית היחידה שלא לקחו לעוד מליון הופעות קודם ולא קיבלה שום סולו במופע הגדול שהיה. הקטע שאני יודבטניקית צנועה, סלחנית וסבלנית, וידעתי שהזמן שלי יגיע.

והנה, עכשיו, קיבלתי סולו.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל.

יום שכל כך חשוב לי.

השיר מעולה ואני שרה אותו יפה.

מה יכול לקלקל את זה?

מסתבר שיש הרבה איך לקלקל.

אפשר, לדוגמה, לתת לי את הסולו של אחותי הקטנה והמבריזנית (שבינינו זה לא באמת משנה לה, היא רצתה שאני אקבל את הסולו שלה.). ומה בדיוק רע בזה?

מה שרע בזה זה שכל הטקס מרגיש לי רע. מרגיש לי ממוסחר. מרגיש לי שאנחנו עושים את זה כדי להראות שאנחנו טובים ולסחוט דמעות, לא כדי לחלוק כבוד לחללי צה"ל ולמשפחות השכולות. וכשמשהו מרגיש לי ככה- אני מרגישה כמו בחילה נוראה כזאת, כמו שאתם הייתם אולי מרגישים אם הייתם אוכלים מוח של בנאדם. אלא אם כן אתם קניבלים. ואני לא מתכוונת למוח מבושל, אלא כזה שהרגע הוציאו מהראש של הבנאדם שעוד שוכב מטר לידכם ומגישים לכם אותו על צלחת כשכולו מדמם עם סכין ומזלג (בשריים, כמובן, לשומרי הכשרות).

הגיע התור שלי לשיר את הסולו הכפול שלי. שרתי. כולם שרו. השיר נגמר. האנשים שאחראים עלינו העירו לי על איך ששרתי. מוצדק.

הרגשתי כל כך רע בקשר לזה, בקשר לאיך שהם רוצים שזה יהיה. נראה לי מגעיל. נראה לי פוגעני ומזלזל. יש קצת הבדלים בתפיסות שלנו- מה שמרגל מבחינתם זול וממוסחר מבחינתי. בלי לפגוע כמובן באף אחד, זאת רק התפיסה המעוותת שלי.

אחרי שהעירו לי על איך ששרתי ידעתי שהם צודקים. הסכמתי איתם. אבל היה ברור לי שאני לעולם לא אשיר את השיר ואציג אותו כמו שהם רוצים, אז הרמתי את המיקרופון שלי ואמרתי "אולי שטל תשיר את זה?" והתגובה שלהם היתה, כמובן, "מה?"

"אני לא רוצה לשיר את זה"

"למה?"

"קשה לי"

"זה בגלל הצלילים הגבוהים? כי את יודעת ש..."

*ופה אני קוטעת את המדריך באמצע* "קשה לי נפשית"

*אין תגובה*

"אני יכולה לצאת החוצה לכמה דקות?"

המדריך: "בטח"

ואני יוצאת, הולכת לשירותים, בוכה...

חברה באה לבדוק מה קורה איתי, אני אומרת לה הכל... אובסופו של דבר עובר לי ואני יוצאת משם עם חיוך ובלי סימני בכי.

כשאנחנו יוצאות אנחנו רואות עוד כמה בנות שבאו לראות מה קורה, ואחת מהן לוקחת אותי לצד כדי לדבר איתי. דואגת לי. אני מסבירה לה הכל, רק בצורה קצת יותר רגועה. וקצת יותר מצונזרת. מה שנשאר זה שזה יום שנורא חשוב לי ואני נורא רגישה לגביו וקצת גדול עלי לשיר בו. היא מבינה.

מישהי אחרת מחמיאה לי על השיער שלי. הוא מרגיש כ"כ נורא היום.. ברר... אבל עדיין נחמד מצידה.

וחוזרים לחזרה. ידיד חמוד שיושב לידי מסתכל עלי טוב, כנראה כדי לראות אם בכיתי ואני לא יודעת מה הוא רואה.. אבל הוא לא שואל שאלות ולא אומר כלום בעצם.

יותר מאוחר אמא שלי מתחילה לדאוג לי בגלל השעה המאוחרת ושולחת אסמסים. הידיד רואה שהיא רוצה להחזיר אותי כבר הביתה. שואל אם אני רוצה לצאת מהלהקה ואני אומרת שלא.

כשאנשים מסתכלים עלי אני מזייפת צחוק, חיוכים. בין לבין אני מנותקת, מנסה לא לבכות שוב. אין באמת סיבה לבכות שוב, חוץ מהזוועה שאני שומעת מסביבי. אין לי מושג איך אחותי יכלה לחשוב שאנחנו נשמעים טוב, זה נורא!

החזרה נגמרת. אני, החברה שבאה לבדוק מה שלומי כשבכיתי בשירותים ואותו ידיד נמצאים למטה, מדברים על הטקס. אני מסבירה גם לו מה שהסברתי לההיא החמודה קודם. גם הוא מבין.

המורה יורדת במדרגות, עוברת לידינו בדרך לדלת. כל מה שהיא אומרת זה "חבל מאוד, עדן. חבל מאוד". כאילו אני עושה את זה בכוונה. כאילו אני לא רוצה סולו.

זהו זה, זה עבר. אני בבית. השאלה היא- לאן ממשיכים מכאן? להישאר בלהקה גם אם לא מקבלים אותי שם ממש כמו שאני אלא מנסים להפוך אותי למוחצנת יותר? לעזוב ואז... מה? לנסות את מזלי לבד בעולם המוזיקה? לוותר כי גם ככה עוד 4 חודשים אני עוזבת את באר שבע, עירי האהובה?

על זה אני עוד אחשוב...

ואם תהיתם למה אני עוזבת- בעוד 4 חודשים בערך אני מתחילה שנת שירות בת"א. תכלס- כיף. אבל האמת? גם קצת מפחיד. לעזוב את הבית? לעבור לת"א? בגיל 18? לגור עם ילדים כמוני? לחיות על תקציבים?...

נו טוב, נסתדר.

אוהבת,

עדן.