מכירים את זה שאתם מקבלים מכה באצבע הקטנה של הרגל מאיזה רהיט? ככה אני מרגישה עכשיו בכל פעם שאני נזכרת בו.
אני לא מתכוונת לזמנים שאני סתם זורקת את השם שלו באויר, זה לא משנה לי כלום.
אני מתכוונת לכשאני מסתכלת על תמונות ישנות שלו שהסתכלתי עליהן גם אז, לפני שהכל קרה. כל התמונות הטיפשיות האלה שגורמות לי לחייך כמו מטומטמת, כי הוא נראה פשוט כל כך מקסים.
כי הן מזכירות לי מי הוא, או לפחות מי הוא היה.
אני לא יודעת מי הוא עכשיו. רוב הסיכויים שזה נגמר לנצח.
אבל לא רק הזוגיות הקצרצרה בינינו... זאת היתה ידידות מקסימה של בערך שנה שהלכה לפח.
ועכשיו זכותי לשנוא אותך ולקלל אותך ולאחל לך רק דברים נוראיים וכואבים, אבל לא משנה כמה אני עושה את זה, ממשיך לכאוב לי.
אז מה הטעם?
נ.ב. פתאום עלתה לי מחשבה נחמדה.. אני מקווה שגם אתה חושב עלי לפעמים. אני מקווה שאתה מחייך חיוך קטן לרגע בזמן שאתה מרגיש צביטה קטנה בלב. אני מקווה שאתה מתגעגע, אבל לא מתחרט.