אני מנסה להתרחק ממנו, כי אני עדיין מנסה לחשוב על מה לנסות להגיד במקרה שניהיה רק שנינו איפה שהוא, כשהוא בלי החברים שלו ואני בלי החברים שלי.
בגלל שהגורל שונא אותי, בזמן האחרון זה קורה המון. יותר מידי.

זה כאילו הכול קורה בתקופה האחרונה כדי שאני אתחיל איתו, ואני יודעת שאני לא אהיה מסוגלת לדבר איתו גם אם שנינו נהיה בני האנוש היחידים שנשארו על פני כדור הארץ במתקפת הזומבים.
אבל בואו נודה בזה, הסיבות שלי מוצדקות.
אולי אני לא הבן אדם הכי יפה בעולם, אבל אני לא מכוערת. חבל שהביטחון העצמי שלי הלך לאיבוד לפני ארבע שנים ואני לא יכולה למצוא אותו יותר.
ומה אני אעשה אם הוא לא מרגיש אותו דבר? או יותר גרוע, אם הוא לא זוכר את השם שלי.
ומה אם הוא זוכר את השם שלי, אבל גם את כל הדברים המפגרים שעשיתי שנה שעברה, כשלא שמתי לב אליו בכלל והייתי מהופנטת מכל העניין של האהבה הראשונה שלי שלמרבה המזל לא תחזור אלי?

אני פשוט רוצה שהוא יהיה זה שיתחיל לדבר, למרות שאני יודעת שזה לא יקרה כי שנה שעברה בכול פעם שהוא דיבר איתי הקול שלו נשמע לחוץ נורא, וזה לא היה הקול הרגיל שלו. 

לפעמים כשאני שומעת את הקול שלו במסדרון כשהוא מדבר עם חברים שלו אני מרגישה כאילו מישהו תוקע לי מקדחה בתוך החזה, מוציא, תוקע שם סכין ומסובב כדי להגדיל את החור, ואז בועט לי חזק בבטן כדי שאני לא ארגיש טוב. 

אבל בואו נודה בזה, זה לא ירזיק הרבה. אנחנו פשוט לא נועדנו. זו הדלקות זמנית, זה יעבור לי אחרי חודשיים של דיכאון כשאני אבין שהוא לא מרגיש כלום. (טוב, לפחות ככה אני מקווה שזה יהיה ולא כואב יותר ממה שזה היה בפעם האחרונה שזה קרה.) 
חשבתי שאני יודעת מה אני מרגישה, אבל אני לא. אף פעם לא הרגשתי ככה.

ואני כבר חשבתי שהרגשתי אהבה... זה לא אהבה. אז כנראה שכן הרגשתי אהבה.
אני לא יכולה פשוט לאהוב מישהו אהבת אמת אחרי שהסתכלתי על מי שהוא באמת לפעם אחת בתחילת השנה אחרי שאני הכרתי אותו כבר לכמה שנים. זה פשוט מרגיש מוזר ומבלבל...

ולפעמים אני פשוט מתישבת כמו גולם על האספלט לכל ה35 דקות הפסקת צהריים שיש לנו ומסתכלת עליו צוחק עם החברים שלו. זה המצב הקטן שלי שאני נכנסת אליו לפעמים. (ואף אחד עדיין לא גילה אצלי מחלת נפש עדיין, למרות שאני יודעת שיש משהו לא בסדר איתי.) 
ואז, כשה"חברה" שלי באה להעיר אותי כי היא החליטה לצאת מהקפיטריה ל20 שניות האחרונות לפני השיעור היא שואלת אותי אם אני בסדר, ומה אני אמורה לענות לה?

"לא, אני ממש לא בסדר. הבחור שאני אוהבת לא יודע שאני קיימת. אה, אם את רוצה לדעת מי זה ולספר לכל החברים שלך, אז פשוט תעקבי אחרי המבט שלי ואז תצחקי כי לכבד רגשות של אנשים זה כזה מיינסטרים."
אני אומרת שאני עייפה. פשוט עייפה. זה התשובה להכול.