מדהים איך בשניה הלחץ יכול להעלם, ועוד במיוחד שהוא הכל מתמקד ליום אחד.
הלוואי והכל היה יכול להבנות אחרת, שהעולם היה נראה איך שאני רוצה, שהייתי אני יכול לצבוע אותו.
את הכל הייתי צובע בכחול, וחלק בירוק, וקצת שם באדום..
אני לא מבין איך אני נכנס למצבים האלה, מה קורה כאן?
אני רק רוצה להצליח, לא רוצה שום 94 במתמטיקה, לא רוצה שום תעודת הצטיינות. אני רוצה להצליח במה שאני רוצה, במה שאני אחליט
אני השליט היחיד כאן, אף אחד לא יקבע לי אחרת. אני קובע את מה שאני רוצה, אני קובע את העתיד שלי, אני קובע שאת תיהי איתי.
אני קובע להיות מאושר, אני קובע מה שאני ירצה לשמוע, אני קובע שהכל יהיה בסדר.
שעמום: דרמה, מלחמות, עצבים, שקרים, אהבות, אכזבות. הכל תוצר של שעמום.
שמחה: אהבה, שמחה, אומץ, רצון, ביטחון עצמי. הכל גורמים לאושר.
אני רוצה לחיות, כך שברגע שאלוהים יפנה אלי בגן עדן, עם מגילה ענקית שמראה כל רגע במחשבות שלי שהיו לי אי פעם אז:
אני ארצה לקרוא את הכל מהתחלה.
אני ארצה להרגיש הכל מהתחלה.
אני ארצה לזכות לטפיחה בכתף מאלוהים.
אני ארצה להגיע בתחושה, שכל מה שעשיתי, היה שווה את זה.
שכל מה שעברתי, אני יכול להשלים עם כך שעליתי לגן עדן.
אולי באמת כדי שאתחיל להשתנות. שאקח הכל בפרופורציות. בשביל מה אני חי לעזאזל? בשביל הרגעים המטופשים האלה של חוסר עונים וחוסר ידיעה? או בשביל הרגעים המאושרים האלה, שאתה זוכה להזכר בהם ברגעים מטופשים של חוסר עונים וחוסר ידיעה?
אני צריך לדעת איך לחיות, אולי אני עדיין לא מבין את זה, אבל אני לא נולדתי בשביל להתבכיין.
באתי בשביל לעשות משהו, בשביל להנות, בשביל לשנות את העולם.
אני צריך לעשות דברים נועזים, דברים חזקים, דברים שאהנה מהם.
אני צריך לשמוח, פעם אחת לפחות עכשיו. עכשיו.
אז, מה המעשה הנועז שלי לפרק הקרוב?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
