טוב
היום היה לי אימון בכושר קרבי, פעם ראשונה מיזה חודש וחצי, אולי זה נשמע מעט, אבל במונחים של כושר זה המון, אני יכול לא להתאמן שבוע ולאבד את כל הכושר שלי.
האימון היה די קשה, למרות שכמעט ולא היה בו כלום. נהייתי ממש חלש, ואני רואה איך כולם לידי מצליחים , בזמן שאני מתבטט ומתנשף.
המון אנשים רואים בי כתדמית של גבר, של מנהיג, של אחד שיודע לקחת אחריות ולהחליט על דברים, כבוגר. ובדיוק כהפך הגמור של מה שאני רוצה, דווקא אלו שהם החברים הכי טובים שלי לא מסתכלים עלי ככה.. אולי כי הם מכירים אותי באמת (או שלא)..
בכל מקרה, אני לא יודע למה נכנסתי לנושא הזה.
אחרי האימון, הלכתי לאוטו, וחשבתי בדרך. טוב, זו לא הייתה מחשבה כל כך עמוקה, היא נשמכה בערך חצי דקה.
אבל מה שכן הצלחתי להבין, זה כמה שהשנה האחרונה נגמרה די מהר, וכמה זה מבאס להתחיל כל פעם שנה חדשה.
למה זה מבאס? כי אני בנאדם כזה, שכל שנה מתחיל מחדש את החיים שלו, כאילו כל שנה היא פרק מהחיים שלי. וזה פשוט מדהים כמה שזה נכון..
אני רואה אנשים מפרקים אחרים בחיים שלי, איך הם ממשיכים הלאה, ואיך אני ממשיך הלאה, לכיוונים שונים, וזה מבאס אותי...
אני לא יודע למה, אני לא מבין למה אני מתבאס מיזה שאנשים משיכים בחייהם, אבל משום מה תחושת האגו שלי אומרת שזה לא בסדר שהם ממשיכים בלעדי.
אני מסתכל על הקן של הנוער העובד בזכרון, ואני רואה איך הוא ממשיך לפעול, כאילו בחיים לא הייתי שם, ואני לא קיים. וזה לא שאני רוצה לחזור, פשוט מרגיש לי רע. אולי זה בגלל שאני אגואיסט.
עכשיו ניסיתי להרדם, אני לא מצליח, ומחר ב6 אני צריך לקום ללשכת גיוס (עוד 5 שעות).
אני חושב על משהו, משהו שמציק לי.
אני חושב לכתוב יומן
למה? כי אני מרגיש שאני מאבד את הזיכרון שלי. אני מתחיל לשכוח רגעים שהיו לי עם נריה, אני מתחיל לשכוח את סבא שלי, אני מתחיל לשכוח את השמות של האנשים שהכרתי, רק לפני שנה!
כאילו, אני חושב שהשנה נגמרה מאוד מהר, אבל הזיכרון שלי עובד מאוד לאט.. ודברים שהיו השנה נראים לי כמו נוסטלגיה חשוכה, ודברים מלפני שנתיים נראים לי כאילו לא היו קיימים בכלל. וזה מפחיד אותי, ומדכא אותי, וגורם לי להרגיש נורא.
אני רוצה לכתוב יומן, כי אני רוצה לזכור דברים, אני רוצה לדעת שאני נהנה בחיים, וכשאהיה זקן ואשכח הכל, אני רוצה שהוא יהיה שם ויזכיר לי את כל הדברים הטובים, והרעים. ודברים מצחיקים, וכייפים, ואמיתיים, וסקסים, והרבה.. הרבה דברים.
אני מתחיל לשכוח הכל, אני יודע שיש דברים שרציתי לשכוח, אבל אני לא באמת מתכוון לזה, לא באמת רציתי לשכוח אותם, פשוט רציתי לזכור אותם, רק בלי התחושה העגומה והדכאונים שלהם.
אני רוצה לחיות ולהמשיך הלאה, גם כשאני זוכר את מה שהיה לי בעבר.
היום כשניסיתי לישון, נזכרתי בכל הדברים שאני לא זוכר, אני נזכר בזכרונות מעורפלים, ונזכר בשמות של אנשים שאני לא זוכר.. וזה פשוט מדכא אותי.
אני כל כך אהבתי אותה, והיא הייתה כל כך משמעותית בשבילי, וזה אירוני כי בין הדברים היחידים שאני זוכר זה שהבטחתי לה שאזכור אותה לנצח.
אולי המח שלי רוצה שאני אשכח, אבל זה לא נכון, אני לא רוצה, אני רוצה לזכור לנצח!
אני רוצה לכתוב יומן, בשביל לדעת כמה טוב היה לי פעם, כמה רע היה לי אחרי זה, וכמה מפייס לי עכשיו.
אני כל כך מדוכא מכך שאני משתנה, כל הזמן משתנה, כל הזמן החברים שלי משתנים, הזכרונות שלי, המקומות שאני הולך אליהם, התחביבים שלי. זה כל כך מדכא אותי, ואפילו אין לכך סיבה מוצדקת.
אני לא רוצה שהחיים שלי ישתנו, אני רוצה שהם יתקעו כמו שהם, ואני רוצה להנות מהם. למה זה כל כך קשה? למה אני לא יכול לחזור אחורה ולחוות את כל הדברים הטובים שוב?
אם אני אכתוב יומן, אני אצטרך להתחיל מהתחלה. ובגלל זה אולי קשה לי להתחיל לכתוב, כי אני אצטרך להשקיע בזה המון.
אם אני אכתוב יומן, אני אצטרך להתחיל מלפני הרבה שנים. קשה לי לכתוב יומן, בגלל שאני מפחד שאני לא אזכור דברים.. אני מפחד שאגלה שהיו אנשים שפעם אהבתי, והיום אני לא זוכר את השם שלהם. אני מפחד לגלות שפעם היה לי יותר טוב. אני מפחד מכל העבודה הזאת.
כל מה שאני רוצה זה לצחוק על זה, להסתכל בסרט תמונות על רגעים מהעבר, להזכר, ולספר על זה בדיחות. אני רוצה שחברים שלי יהיו שם איתי. חברים טובים, לא מזוייפים.
אתם יודעים מה? אולי הדבר היחיד שאני רוצה זה שאנשים לא ישכחו אותי
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
