לא שפעת.
לא צינון.
לא שום דבר שאתם חוויתם בעבר.
מסתבר שאני בן אדם חולה.
*אני מבקשת ממש, זה בלוג שבו אני פורקת תעול נפשי כבד, ואני ממש מבקשת לא להתייחס לדברים פה בציניות*
לפני שנה וחצי התחלתי לראות דם ביציאות שלי. ואני כמו טיפשה לא אמרתי לאף אחד. לא למשפחה, לא לחברים, לא לאף אחד.
חשבתי שזה יפתר מעצמו.
שנה וחצי אח"כ, אני נמצאת פה עכשיו מדברת איתכם, ומודה שרוב הסיכויים שיש לי מחלת קרוהן.
למי שלא מכיר, לפי הרפואה המערבית, מחלת קרוהן היא מחלה אוטואמיונית (בה הגוף תוקף את עצמו), שמתבטאת בדלקת במעי הדק.
עשיתי בדיקות, דחיתי את הצבא, אפילו עשיתי קולונוסקופיה (הליך לא נעים במיוחד בו מחדירים צינור לפי הטבעת כדי לראות מה קורה בתוך המעי.
מסתבר שיש לי כיבים (פצעים) בתוך המעי.
שנה וחצי כמו בן-אדם מפגר חיכיתי כדי שזה יקרה.
הכל אבוד.
ע"פ הרפואה המערבית, זו מחלה כרונית, בעצם מחלה שתיהיה קיימת בגוף שלי לנצח ותטופל ע"י תרופות.
הכל אבוד.
הצבא לא מקבל אנשים עם קרוהן, ותהליך של התנדבות לוקח שנים.
אני יכולה לשכוח משירות צבאי.
*לשם בפרוטוקול: אני לא מתייחסת לרפואה המערבית, אימא שלי היא נטורופתית והיא מטפלת בי בדרכים טבעיות, אני סומכת עליה ב100%*
והכי כיף? הסיבה העיקרית למחלת קרוהן היא לחץ.
יופי, אז החרדות והפחדים שלי היו כ"כ חזקים שאפילו הגוף שלי פיזית לא שרד אותם. אני עד כדי כך חרדתי.
עכשיו, אתם בטח חושבים שזה הסוף נכון?
שזהו. אין יותר גרוע מזה, מה כבר יכול לבוא עכשיו.
אז זהו, שבעבוע-בוע יכול לבוא משהו.
אני כבר שנה סובלת מכאבים בלסת, במפרק. לא יחסתי לזה חשיבות בכלל, כי חשבתי שזה יפתר מעצמו, אני הרי כ"כ בריאה הגוף שלי צ'יק צ'ק יטפל בזה.
עברה שנה. אני עדיין סובלת. אוכלת רק אוכל רך ומיצים.
אחרי שחקרתי קצת על קרוהן, גיליתי שאחד הסימפטומים הם כאבי מפרקים.
מצחיק, כי גם התלוננתי לפני שנה על כאבי קרסול.
היום הלכתי לרופא פה ולסת.
רוצים שמוע משהו מצחיק? אני צריכה ככל הנראה לעבור ניתוח.
מסתבר שהבעיה שלי נובעת מבעיה בחיבור הלסת שנדפק, ועכשיו אני צריכה ניתוח.
בגלל שלא עשיתי את זה קודם אני צריכה ניתוח.
ממתי אני נהייתי בן אדם חולה? זה פשוט לא מסתדר
אני אף לא החשבתי את עצמי כבן-אדם חולה, תמיד הייתי שמחה ובריאה.
אני פשוט מחזיקה כ"כ הרבה בבטן, לא מספרת לאף אחד.
אני כל הזמן פוחדת שילעגו לי, שיגידו שאין לי מזל, שאני מדברת על עצמי יותר מידי.
זה כ"כ מציק לי.
אני יושבת פה ובוכה, אני פשוט נכנסת למן מקום אפל כזה שבחיים לא הייתי בו.
אני מרגישה פשוט שזאת השנה הכי נוראה שהייתה לי בחיים.
ויכולתי למנוע אותה יכולתי, וכמו טיפשה הייתי חיובית מידי וחשבתי "היי! אני בריאה, בטח אני ארפא את עצמי!".
והכי אבסורד, זה שכל הזמן הזה, שהמחלות תוקפות אותי, הדבר שהכי מפחיד אותי זה התגובות של אחרים.
פשוט אני לא מסוגלת יותר, אני מרגישה שאני פשוט נופלת למן בור עמוק, ועוד רגע אני ארסק את הראש שלי ברצפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זנגוויל