זה כבר בוער לי שנים בוורידים, אבל אף פעם לא היה לי אומץ להודות בזה.לא היה לי אומץ לספר לאנשים שזה מה שאני רוצה לעסוק בו במהלך חיי.
תמיד פחדתי שבמקום לקבל את התמיכה שהייתי רוצה, אני אקבל פרצוץ מרחם ותמיכה על השכם שאומרת "כן...אין סיכוי".
אבל משהו קרה בחיים שלי, אני לא יודעת אפילו מזה, אבל זה פשוט קרה.
אני כבר הרבה זמן בבית, לא עושה הרבה (הייתי אמורה להתגייס, זה לא קרה, לפוסט אחר, כשיתחשק לי),
ופשוט לא עשיתי שום דבר. ואז היה לי זמן לחשוב.
והבנתי שזה באמת באמת משהו שאני רוצה לעשות, ואני לא צריכה להתבייש בזה.
אז אולי אני לא הכי טובה, נכון. ואולי אני לא אהיה טובה,
אבל אני לא יכולה שלא להסתכל מסביבי, ולהגיד "אני רוצה יותר מזה".
אתם יודעים מה החלום הכי גדול שלי?
זאת אומרת, יש כמה (יותר שניים חשובים נורא). הראשון הוא לזכות בטוני (מי שלא יודע-פרס התיאטרון האמריקאי)
השני זה להופיע ב Actors studio ולזכות לדבר עם ג'יימס ליפטון על חיי.
כן, אלה חלומות דיי שאפתניים, אבל זה חלומות, אז נראה לי שמותר לי.
זה קשה להודות בדברים כאלה, זה קשה להתמודד עם העובדה שמה שאתה רוצה כ"כ, אנשים לא מסוגלים להבין.
לפעמים אני חולמת על איך אני אסע לחו"ל, אלמד משחק, אצליח בגדול ואהיה שחקנית תיאטרון וקולנוע מושלמת.
אצעד על השטיח האדום, עם שמלה יפה, אשב באולם הגדול עם הכיסאות האדומים לצד בעלי, ואז יקראו בשם שלי,
ואני אעלה למעלה, אבכה ואשא נאום על כמה אני מודה לחברי האקדמיה שבחרו בי.
רבים מאלה שקוראים עכשיו את הפוסט חושבים שאני רודפת תהילה. זה לא נכון.
אלה פשוט חלומות שאני רוצה להשיג בחיי, אבל אני אשיג אותם דרך העבודה שאני רוצה לעסוק בה במהלך חיי-משחק.
להופיע על במות, להצטלם מול מצלמה. לבדר אנשים, לגרום להם לצחוק, לבכות, להתרגש, להתעצבן.
לגלם אלפיי דמויות, שונות ודומות לי, לקרוא טקסטים ולעבוד מ4 בבוקר באתר צילום, להיות מ8 בבוקר עד 4 אחה"צ בחזרות למחזמר שיועלה בברודווי, ועוד הרבה דברים שאני אפילו לא יכולה לחשוב עליהם עכשיו.
אם רק הייתם יכולים לראות את הפרצוף שלי בזמן שאני מדברת על הדברים האלה: חיוך ענק על הפרצוף שלי (אפילו קרוב לזה של החתול מ"אליסה בארץ הפלאות").
אז שוב, אולי זה לא יקרה, אולי זה יקרה, אני באמת לא יודעת, אבל לפחות אני סוף סוף מכירה בעובדה אחת חשובה: אני רוצה את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זנגוויל