(הועתק מהמחברת שלי, בה אני כותבת את כל מה שיש לי בראש)
אתה חיי מהרגע הזה שמישהו אומר לך משהו טוב.אתה נושם את זה, אתה אוכל את זה, אתה מתענג על כל ביס.
וזה קטן, זה לא הרבה, זה כמו פת לחם.
זה מחזיק לשניה, ואז נעלם.
ואתה יוצא לחפש עוד ועוד, עוד אוכל, עוד אהבה.
אתה רוצה להיות זה שיזכרו, זה שיהנו ממנו.
יושב בצד החדר, מחכה שמישהו יגיד תודה, שמישהו יגיד אהבה.
מבוכה, לחץ, דופק לב מטורף, ספוט, אתה עולה לבמה-ובום:
החדר נראה ענק, והפרצופים של כולם כ"כ גדולים, והעייניים של כולם כ"כ ענקיות.
והדקות עוברות, וזה מרגיש כמו נצח.
אני רוצה לבכות. אני שמחה, אבל אני רוצה לבכות.
אתם חושבים שאני בסדר, אבל אני לא.
אני חוזרת הביתה אחרת לגמרי.
אני לא יודעת מה אני משדרת.
אולי זה ביטחון, אולי זו עמידה חזקה,
אבל מבפנים אני אחרת לגמרי.
אני טיפשה, מרגישה ממש טיפשה, ולא יפה, ומכוערת, אבל שום דבר מזה לא תדעו.
למה לא חשפתי, למה לא עמדתי מולכם ודיברתי.
אני רוצה להיות מיוחדת.
להיות הכי טובה בעולם.
תאהבו אותי.