הבית שלי תמיד היה חממה כזאת.תמיד נזהרו עלי, שמרו עלי הרבה, שלא יקרו לי הרבה דברים.
אני בת יחידה אז אולי יש לזה סיבה..
ובמשך כל החיים שלי חייתי בטוב, ברוגע לכאורה, בלי הרבה בעיות ודברים להתמודד איתם.
והינה אני עכשיו בגיל 19, ואני לא יודעת איך מתמודדים לבד.
אני מפחדת מכל דבר, כל דבר שהוא נראה קצת קשה, מעבר ליכולת המוכרת שלי.
וקשה לי, כ"כ קשה להתמודד עם דברים. לרוב אני מוותרת, בוכה, נסגרת, כי אני פשוט לא יודעת.
ואין פה שום טענות להורות שלי, באמת, הייתה לי אחלה ילדות, נהנתי מכל רגע,
רק עכשיו, כשכל החברים שלי בצבא, בעבודה, לומדים, עושים משהו, אני מרגישה שאני תקועה.
אני אבודה, העולם ממש אבל מ-מ-ש גדול, ואני כ"כ קטנה בתוכו, מנסה להבין מה אני רוצה, מה אני אוהבת מה אני לא אוהבת,
מה אני.
החממה שלי לא תהיה פה לנצח, אני כבר מרגישה איך לאט לאט היא מתפרקת, והשמש הזאת שנמצאת בחוץ היא קופחת, וחמה וחזקה ומפחידה.
אני לא רוצה לצאת, רוצה להישאר עוד, להיות בתוך חיק אימא, מתחת למיטה, כשידיה על הראש שלי ובאוזן היא לוחשת לי "את טובה".
אני לא מרגישה טובה, מרגישה שאני לא טובה בכלום, גם במה שאני אוהבת וגם במה שאני שונאת.
החממה הזאת היא כזה מקום בטוח, ויפה, וטוב, והחיים שבחוץ הם קשים, ומפחידים, ומאיימים, ולא נעימים, ואני לא רוצה להתמודד איתם.
לא רוצה להתמודד, רוצה לנצח להישאר במקום הבטוח שלי.
אבל אז, זה אומר שזה הכל, שבכך זה נגמר. 2 המטרים האלה שנקרא להם עכשיו "החממה שלי" הם יהיו כל החיים שלי?
זה מה שאחווה בחיים? חממה? שמיכה? בלי אור שמש?
זה לא פחות מפחיד.
לחיים יש כל כך הרבה מה להציע, דברים שאני חושקת בהם מאוד, דברים שהייתי רוצה להתנסות בהם, דברים שהייתי רוצה לחוות, ללמוד, להצטיין בהם. כל כך הרבה דברים בחיים שלי פיספסתי בגלל החממה הזו.
כל כך הרבה חוויות ונסיונות שלא בטוח שיחזרו שוב.
אז למה אני עדיין כאן? למה אני לא יוצאת החוצה? מנסה? בודקת מה מעניין אותי ומה לא?
קשה, קשה לצאת.
אבל גם כל כך קשה להישאר.
אני תקועה באוקסימורון אירוני וטיפשי שנקרא החיים שלי.
אולי די?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זנגוויל