בלי חשמל, בלי אוכל, בלי מים והכי חשוב, בלי סיגריות - הבריחה שלי.
לפני כניסת יום כיפור, נכנסתי למקלחת, נתתי למים הזורמים והקרים לשטוף מעליי הכל, קירצפתי כל חלק וחלק בגופי עד אדמומיות.
חפפתי את שיערי מספר פעמים, לא הספיקה לי לא פעם אחת ולא הפעם האחרונה. נשארתי מתחת לזרם הגועש, מקופלת בתוך עצמי בפינת האמבטיה. לאחר שהושרתי במים, יכולתי להרגיש את כל הטינופת, את כל העוול שעבר עליי נשטף, נשאב לתוך מערבולת קטנה ומשם לביוב, לאן שזה שייך.
יצאתי מהמקלחת נוטפת, לקחתי את הסיגריות, שמתי בידה של אמא "תחביאי את זה, הפעם אני צמה באמת." וכיביתי את האורות.
הפעם לא צמתי כי כל המשפחה צמה, לא צמתי כי אני מפחדת מעונש, צמתי כי אני באמת רציתי לכפר, צמתי כי באמת רציתי לבקש סליחה.
סגורה בחדר, בין ארבע קירות ששמעו הכל, קירות שידעו את הסבל שלי, בין ארבע קירות שאתמול ירדתי על ברכיי, הבעתי כל חרטה וכל סליחה.
סליחה ממנה, שהופעתי בחיים שלה, חירבתי הכל ובמצמוץ אחד נעלמתי. סליחה מעצמי, מזוכיסטית שכמותי.
סליחה שנשארתי למרות שסבלתי, סליחה שבחרתי להיות עם אסון למרות שידעתי מראש מה מצפה לי. חירבתי את עצמי וחירבתי אחרות בעקבות זה, העברתי את הצער הלאה בלי כוונה, אני מצטערת.
בכיתי לארבע הקירות והתנצלתי בפניהם כי הבטחתי שמאותו יום, רק לתוכם אעביר צער ולא לאף אחד אחר.
אוקיי, זה ישב לי על הלב מספיק זמן וחילחל, אבל מה שקרה היום היה הקש ששבר את גב הגמל. יום הולדתו ה-46 של אבא.
כתבתי לו מכתב בו אני אומרת שהוא לא צריך להצטער על מה שקרה, להפך, השלמתי עם הכל והתחשלתי. שאם הייתי יכולה להחזיר את השעון לאחור, לא הייתי עושה את זה כי מה שקרה איחד את המשפחה וגרם לי להעריך כל יום שהוא בבית. כשאבא היה בחדר, הלכתי לסלון והבאתי לאמא את המכתב. "תביאי לאבא שייקרא לפני שינה, לא עכשיו." חזרתי לעיסוקיי בחדרי השומם ובלילה אבא נכנס.
חיבק, אמר שהוא אוהב אותי והוסיף "אין לך מושג כמה אני מצטער על מה שקרה, אבל זה קרה." לאחר כמה דקות אמא קראה את המכתב נכנסה לחדר בוכה "גרמת לי לבכות, זה עצוב." חיבקה אותי בזמן שתהיתי מה לעזאזל עצוב? זה לא אמור להיות עצוב.
אבא תמיד הרגיש אשם בגללי, כאילו יצאתי דפוקה מכל מה שקרה, כאילו אני היחידה שנפגעה ולקחה קשה. הוא אפילו אמר בכנס שלום הילד שהשתתפתי בו כשסיפר מה היה "היא כנראה לקחה את זה קצת יותר קשה משאר הילדים" ולא, אני לא. זה גורם לי לתהות מה כל כך דפוק בי שגורם לו לחשוב ככה? שאני מעשנת? שאני לסבית? אולי בגלל שנשרתי מהלימודים ועבדתי במקום? בגלל שנקלעתי לקטטות? בגלל שנפתח לי תיק פלילי לאחרונה? אז אני ילדה קצת בעייתית, אז מה? נצא מנקודת הנחה שאני כן דפוקה, זה לא בגלל מה שקרה, זה בטוח. במכתב כתבתי לו במפורשות, שהוא לא צריך להצטער, שאולי אין לי בגרות מלאה, אבל אני למדתי להיות הבת אדם שאני היום. המורים בבית הספר תמיד היו אומרים "קודם תהיה בן אדם, אח"כ תלמיד." אז הנה, זו הבגרות שלי, אמנם לא מסמך, אבל זה גם משהו, לא? יש אנשים שיש להם בגרות מלאה, אבל הם רחוקים מלהיות בני אדם, ואני? האמת, מעדיפה להיות בת אדם על בגרות. חוץ מזה, אני אשלים בצבא, לא קרה כלום. בכל מקרה, היה מייאש לשמוע אותו אומר שהוא מצטער בסופו של דבר, הוא לא צריך.
ואמא? למה לעזאזל לבכות? אני בסדר, הם בסדר. לפעמים אני מרגישה שלא משנה מה אני אעשה או מה אשיג, היא תבכה כי אני "הילדה הדפוקה" במשפחה וכל מה שאני עושה נובע מדבר כזה או אחר שקרה. השתתפתי בכנס שלום הילד והיא בכתה, אני מנחשת שזה בגלל שהיא לוקחת את זה כאילו אני איזו "נפגעת לשעבר" שצריכה לשנות דברים במערכת כדי שאחרים לא ייפגעו. כשנפתח לי התיק הפלילי, בדרך לחקירה היא הייתה בטוחה שהסתבכתי בגלל חברים שלי, שאני מסתובבת עם אנשים מפוקפקים שיפילו אותי איתם. אבל לא.
זה לא שהיא מתביישת בי, להפך, היא מאוד גאה, אבל זה בא ממקום של צער ודאגה מסוימת. כאילו היא גאה בי על זה ששרדתי ולא על זה שהצלחתי בדרכי שלי. על כל אופן, אני אוהבת אותם ואעשה את מיטב יכולתי לא להפריע להם לחיות, לא אקח מהם שקל רק אם ממש אצטרך, לא אפנה אליהם עם בעיות שיהיה להם קשה לפתור ובכללי, לא אדרוש מהם הרבה למרות שהם מוכנים לתת מעל ומעבר. כי אני פשוט מרגישה שאחרי השנים שאבא לא היה בבית, מגיע להם להדביק את מה שהם פיספסו.
אגב, קצת חומר למחשבה לחלקכם, לא רק ההורים צריכים להיות גאים בילדים שלהם, אלא גם הילדים צריכים להיות גאים בהורים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
•Serenity•