מציאות היא אשליה בלבד, אך אשליה תמידית.

החלטתי להתחיל את היום הראשון של ה'רגילה' שלי בדרך לא שגרתית, ולשם כך התעוררתי בחמש לפנות בוקר.

הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה בסופו של דבר רק בחמש וחצי, אבל עשיתי את זה כמו גיבורה.

לקחתי נעלי ריצה , לבשתי חולצת מרתון ויצאתי ללחות המזעזעת של הבוקר האשדודי.

לא שרדתי יותר מרבע שעה ריצה, אבל צלחתי את העלייה לגבעת יונה ללא עצירות.

ושם פשוט התיישבתי.

ברבע לשש לפנות בוקר החושך עדיין שם, עם הערפל והאפרוריות של הלילה.

בנמל דולקים אורות והכבישים ריקים למעט משאיות עמוסות סחורה בדרכן לנמל או ממנו.

ורק הציפורים מתחילות להתעורר אט אט ולצייץ להן שירי בוקר על העצים מסביב.

השיכונים ברחוב ז'יבוטניסקי התחילו לתפוס צבע, והשמיים מעל הרי ירושלים שבאופק התחילו להצבע באדום.

האורות בנמל התחילו לכבות אחד אחרי השני, והאור השמש התחיל לתפוס את מקומם.

השמיים מהים התחילו לקבל צבע סגלגל, והים נראה פתאום תכלת ורענן.

ופתאום בהרף עין, קצה השמש פשוט מגיח מההרים במזרחף אדום בכל הדרה, והספינה בים פלטה שאגה לכבודה.

חייבת להיות כנה, זה אפילו קצת ריגש אותי.

וככה בדקות ספורות השמש כבר הייתי שנייה לפני ניתוק מההרים של ירושלים. ובשנייה שהיא ניתקה, הספינה שוב שאגה, והיום התחיל באופן רשמי.

אחרי שירדתי מההר, כבר היו אנשים מטיילים עם הכלבים שלהם, החתולים כבר רדפו אחרי ציפורים, הכבישים התמלאו במכוניות שמביאות את בעליהן לעבודה, מנקי הרחובות התחילו לטאטא את השבילים, והחיים פשוט התחילו, תוך חצי שעה העולם פשוט התעורר.

מתברר שזה לא כזה מובן מאליו לקבל את השמש בבוקר, לחייך ליום שמתחיל עוד בסיומו של היום הקודם, בקיצור, לפגוש את הזריחה בעיר לא קטנה, על הים איפה שרגילים לשקיעה, בהחלט חוויה.

שיהיה לנו יום מקסים :)

להתמודד עם אבל זה דבר קשה. אבל להתמודד עם אבל כפול קשה הרבה יותר. ההתמודדות עם אבל אישי ואבל לאומי בו זמנית מרוקן לי את מאגרי האנרגיה. כבר הרבה שנים שלא הרגשתי רגע כל כך כמו שאני מריגשב בימים האחרונים. אני מרגישב כאילו כל העולם שבו אני חייה מהתהפך עליי. פשוט כמשמעו. כל מה שבניתי סביבי במשך חיי פשוט מתפרק סביבי לחתיכות, בצורה בלתי ניתן לשיקום. את כל הרגשות שגם ככה היו מעטים מאוד מחליף עכשיו כאוס מוחלט. דקות של אדישות מוחלטת אל מול דקות של סערת רגשות פנימית, אבל החלק הקשה ביותר הוא העובדה שאסור לי להראות את כל זה. הרי אני הבן אדם השפוי היחיד בבית הזה. אני מניחה שאני האדם היחיד שבכלל מנסה לשמור על השפויות בסיוטאציה הזוועתית הזאת.

לדבר אחד אני מודה. אני מודה לאותו חבר שזרק לי את החבל בשביל למשוך אותי מהבוץ. אני מודה לו כל כך על החשיפה להעמותות שבהן אני יכולה להתנדב עכשיו. אני מודה ללב אחד ולקרן לידידות שעושים את עבודת הקודש שלהם במלחמה הנוראית הזאת נגד הטרור. אני מודה להם שהם נותנים לי את המקום לצאת אליו ולהרגיש מועילה לעולם הזה, להתנתק מכל ההתרחשיות שמסביבו ולו לכמה שעות ספורות.

אני כאובה על החיילים שלנו שנפלו, ועל אלא שאיבדו חבריהם ועל אלא שעדיין שם, טרודים במשפחותיהם ובמשימה שמוצבת להם. אני גאה בזה שיש לי את הצבא שנלחם בחזית ותומך בעורף ואני שמחה עוד יותר להיות אחת מאותם לוחמים שנלחמים על השפיות בעורף. 

הלוואי והמבצע הזה יגמר וישיג את מטרותיו עם מינימום נפגעים ומקסימום תוצאות, ושסוף סוף יגיע אלינו השקט.

אז לפני שבועיים בפוסט הזה סיפרתי על הספר שהתחלתי לקרוא- בלב היער של טאנה פרנץ'. אז המצב הבטחוני המתוח איפשר לי לסיים אותו היום. בין אזעקה לאזעקה ושעות חסרות שינה הספר הזה העביר בצורה נהדרת את זמני.

אני חייבת לציין שאני נורא שמחה שלא התאכזבתי מהספר. כשהתחלתי אותו ראיתי הרבה ביקורות עליו, וחלק לא היו מיו יודע מה טובות.  החסרון היחיד בספר זה בהחלט הדמות המרכזית. הבלש רייאן. הוא קצת גבר מושלם מבחינת עולמו הפנימי, אפילו יותר מידיף בקטע לא טוב, אבל אני מאמינה שזה בעיקר כי הספר נכתב בידי סופרת.

חוץ מזה הספר מספק מאוד ואת האמת, בלתי צפוי בהחלט. נהנתי מאוד לקרוא אותו ודווק בו יש לי המוןןן מרוקרים.

הייתה לי מאין התחברות אמיתית לחלוטין לתחושות של רייאן, הרבה דברים שחלפו במחשבותיו ובתחושותו תיארו במידה כל כך נהדרת תחושות שגם אני מרגישה בתקופה אחרונה.

שורה תחתונה, ממליצה על הספר בחום.

שיהיה לילה טוב ושקט לגזרת הירי ולחיילים שלנו ♥