מציאות היא אשליה בלבד, אך אשליה תמידית.

להתמודד עם אבל זה דבר קשה. אבל להתמודד עם אבל כפול קשה הרבה יותר. ההתמודדות עם אבל אישי ואבל לאומי בו זמנית מרוקן לי את מאגרי האנרגיה. כבר הרבה שנים שלא הרגשתי רגע כל כך כמו שאני מריגשב בימים האחרונים. אני מרגישב כאילו כל העולם שבו אני חייה מהתהפך עליי. פשוט כמשמעו. כל מה שבניתי סביבי במשך חיי פשוט מתפרק סביבי לחתיכות, בצורה בלתי ניתן לשיקום. את כל הרגשות שגם ככה היו מעטים מאוד מחליף עכשיו כאוס מוחלט. דקות של אדישות מוחלטת אל מול דקות של סערת רגשות פנימית, אבל החלק הקשה ביותר הוא העובדה שאסור לי להראות את כל זה. הרי אני הבן אדם השפוי היחיד בבית הזה. אני מניחה שאני האדם היחיד שבכלל מנסה לשמור על השפויות בסיוטאציה הזוועתית הזאת.

לדבר אחד אני מודה. אני מודה לאותו חבר שזרק לי את החבל בשביל למשוך אותי מהבוץ. אני מודה לו כל כך על החשיפה להעמותות שבהן אני יכולה להתנדב עכשיו. אני מודה ללב אחד ולקרן לידידות שעושים את עבודת הקודש שלהם במלחמה הנוראית הזאת נגד הטרור. אני מודה להם שהם נותנים לי את המקום לצאת אליו ולהרגיש מועילה לעולם הזה, להתנתק מכל ההתרחשיות שמסביבו ולו לכמה שעות ספורות.

אני כאובה על החיילים שלנו שנפלו, ועל אלא שאיבדו חבריהם ועל אלא שעדיין שם, טרודים במשפחותיהם ובמשימה שמוצבת להם. אני גאה בזה שיש לי את הצבא שנלחם בחזית ותומך בעורף ואני שמחה עוד יותר להיות אחת מאותם לוחמים שנלחמים על השפיות בעורף. 

הלוואי והמבצע הזה יגמר וישיג את מטרותיו עם מינימום נפגעים ומקסימום תוצאות, ושסוף סוף יגיע אלינו השקט.

אני מניחה שאין אחד שלא יודע , אבל לפרוטוקול , בשעה שמונה בערב היה מטח חסר רחמים על אשדוד. את האמת, כבר היינו לגמרי בטוחים שבמערכה הנוכחית שכחו אותנו, אבל מתברר שלא. התחשק להם למסור לנו ערב טוב.

את האמת, התחושה הייתה כאילו שבכלל לא עברה השנה הזאת של הרגיעה. כנראה שזה מתוך הרגל טוטאלי ותגובה אינטואיטיבית לצליל האזעקה. אבל למרות שזה הרגיש דיי רגיל, אפילו קצת נחמד (קשה להסביר את זה- אל תתנפלו עליי) הייתה גם תחושה נוספת, תחושה שעד היום פחות הרגשתי במצבי הסלמה.

הפעם אופפת אותי תחושה של חוסר בטחון יותר מבדרך כלל. איכשהו פתאום היום, אחרי ארבע-חמש שנים תחת טילים בתקופות, פעם ראשונה שהשכנה ממול הרגישה צורך לצאת לחדר המדרגות. פתאום היא גם הייתה הרבה פחות אדישה לעיניין מבדר"כ. מיד אחר"כ השכנה הנחמדה מלמעלה ירדה אלינו עם ספרי תהילים, ברוסית ובעברית. כמה יפה מצדה. היא חילקה ספרוני תהילים כמעט לכל דיירי הביניין שלא משתמשים בתהילים , אם לא כולם, ועם כל הכבוד זה בניין של 32 דירות שיותר מחצי מהן מאכלסות דיירים לא מאמינים. היא הסבירה לנו איזה חלקים בתהילים אנחנו צריכים לקרוא , ואיחלה לכולנו לילה טוב. את האמת זה נורא נגע לליבי, ואני חושבת שאני אאמץ את עיניין קריאת התהילים, הרי במילא אין הרבה מה לעשות בזמן האזעקות.

אבל כל הרגישות יתר לסיטואציה מעוררת בי תחושה של חוסר נינוחות טוטאלית. בסבב הזה אני ממש לא רגוע. 

אני מקווה שזאת סתם תחושה, ושהעיניין יעבור מהר ובשלום עם מינימום נזקים.

אני אסיים בברכת לילה טוב ושקט לדרומיים שביננו, איחול חזקו ואמצו לעוטף עזתיים, ורוגע ושלווה למרכז ולירושלים המסכנים שלא יודעים למה לצפות.

אם מישהו צריך משהו אני כאן, תהיו חופשיים לדבר

לא! אני מסרבת להאמין לזה שישראלים עשו את זה! גם אם זה ימין קיצוני, אני לא מאמינה שמישהו יכל לעשות דבר כל כך מזעזע, בטח שלא ישראלי ועוד יהודי! 

גם לרצח יש גבול. הבנים שלנו לא סבלו, הבנים שלנו נפתרו מהר מהייסורים שלהם, סיכוי גדול שהם אפילו לא זכו, למזלם, לחות אותם. אבל לשרוף אדם בעודו חי ?! זה שפל של רמה! זה נורא! זה גרוע מכל חטיפה או שבי. מוות בשריפה זה המוות הכי נורא לאדם. המוות מזדחל אליו אט-אט, לא ממהר, שורף כל תא ותא בגוף שלך, מוציא ממך כל טיפת מים, ומשאיר אותך חסר אונים מול האש שמתלקחת לך על הגוף.

כשראיתי את הידיעה הזו- 

אמרתי לעצמי, יופי, לא יכול להיות שזה מישהו משלנו. נקמה כמו רצח תבוא רוב הסיכויים מצד מתנחלים, והם הרי מאמינים, רצח בדרך כזו הם לא ירשו לעצמם, זה מחמיר עוד יותר את עוצמת החטא. אבל היום הגיע הידיעה הזו- 

זה זעזע אותי כלכך. אלוהים, איזה ילד מסכן! "לא תשנא אחיך בלבבך" אומר התורה, וגם אם נרצה וגם לא, הפלסטינאים הם אחינו, כולנו יצאנו מאברהם. לדעתי זה אבסורד שאני, הגויה מרוסיה שלא מבינה כלום מהחיים שלה, שצריכה לעבור גיור, תחשוב על זה, ויהודי דתי מאמין, ישכח את כל מה שחכמיו אמרו לו כשנוח לו. איפה "ואהבת לרעך כמוך" ? איפה "דרך ארץ קדמה לתורה" ? הרי גאוותנו הייתה על כך שאנחנו לא מונעים על ידי רפלקסים אימפולסיביים ואמוציונליים. שאנחנו כל כך הגיוניות ורציונלים. מה קרה עם כל זה? איפה האנושיות שלנו???

יפה אמר איזה מישהו בוואלה . האם שאלנו את עצמינו אם יש בכוחו של בן אנוש לנקום מעשה מחריד כזה? בשנות ה-50 חזר הצבע ללחייהם של מאות אלפי ניצולי שואה כשאייכמן יימח שמו, הוצא להורג על ידי בית משפט ישראלי. דווקא סבתא שלי, שחוותה את המסלול הארוך ביותר של השואה, לא הייתה בעד. "להחזיר את אבא ואת אמא ואת משה'לי זה לא יחזיר" היא אמרה "ושום חבל תליה לא יהיה מסוגל לגרד בכלל את עוצמת הרוע של מפלצת האדם הזו. גם אם נוציא אותו להורג שישה מליון פעמים לא נצליח לנקום בו על כל מה שהוא עשה."

שורה תחתונה, נקמה צריך להשאיר לאלא שבאמת יש בידהם לעשות זאת, וזה לא יהיה אדם. כל איש והאמונה שבא הוא חיי, באויבים שלנו יתנקם לבד הגורל, או אלוהים, או כוח עליון כלשהו ששולט בעולם. אסור שנקמה תבוא מתוכנו, ובטח אם היא מגיעה בצורה מזעזעת כל כך, לא אנושית כל כך, וחסרת רגשות.

את האמת אחרי שקראתי שוב את מה שכתבתי, אני מבינה כמה שהרצח של הנער הזה פחו חמור רק במאט משיטות הרצח שבהם נקטו הגרמנים הנאצים, והנוצרים וכל מי שאי פעם רצה להביא למותינו. אנחנו את באנושיות והגדולה שלנו כעם, נכשלנו, נכשלנו בגדול.