מציאות היא אשליה בלבד, אך אשליה תמידית.

להתמודד עם אבל זה דבר קשה. אבל להתמודד עם אבל כפול קשה הרבה יותר. ההתמודדות עם אבל אישי ואבל לאומי בו זמנית מרוקן לי את מאגרי האנרגיה. כבר הרבה שנים שלא הרגשתי רגע כל כך כמו שאני מריגשב בימים האחרונים. אני מרגישב כאילו כל העולם שבו אני חייה מהתהפך עליי. פשוט כמשמעו. כל מה שבניתי סביבי במשך חיי פשוט מתפרק סביבי לחתיכות, בצורה בלתי ניתן לשיקום. את כל הרגשות שגם ככה היו מעטים מאוד מחליף עכשיו כאוס מוחלט. דקות של אדישות מוחלטת אל מול דקות של סערת רגשות פנימית, אבל החלק הקשה ביותר הוא העובדה שאסור לי להראות את כל זה. הרי אני הבן אדם השפוי היחיד בבית הזה. אני מניחה שאני האדם היחיד שבכלל מנסה לשמור על השפויות בסיוטאציה הזוועתית הזאת.

לדבר אחד אני מודה. אני מודה לאותו חבר שזרק לי את החבל בשביל למשוך אותי מהבוץ. אני מודה לו כל כך על החשיפה להעמותות שבהן אני יכולה להתנדב עכשיו. אני מודה ללב אחד ולקרן לידידות שעושים את עבודת הקודש שלהם במלחמה הנוראית הזאת נגד הטרור. אני מודה להם שהם נותנים לי את המקום לצאת אליו ולהרגיש מועילה לעולם הזה, להתנתק מכל ההתרחשיות שמסביבו ולו לכמה שעות ספורות.

אני כאובה על החיילים שלנו שנפלו, ועל אלא שאיבדו חבריהם ועל אלא שעדיין שם, טרודים במשפחותיהם ובמשימה שמוצבת להם. אני גאה בזה שיש לי את הצבא שנלחם בחזית ותומך בעורף ואני שמחה עוד יותר להיות אחת מאותם לוחמים שנלחמים על השפיות בעורף. 

הלוואי והמבצע הזה יגמר וישיג את מטרותיו עם מינימום נפגעים ומקסימום תוצאות, ושסוף סוף יגיע אלינו השקט.

לא! אני מסרבת להאמין לזה שישראלים עשו את זה! גם אם זה ימין קיצוני, אני לא מאמינה שמישהו יכל לעשות דבר כל כך מזעזע, בטח שלא ישראלי ועוד יהודי! 

גם לרצח יש גבול. הבנים שלנו לא סבלו, הבנים שלנו נפתרו מהר מהייסורים שלהם, סיכוי גדול שהם אפילו לא זכו, למזלם, לחות אותם. אבל לשרוף אדם בעודו חי ?! זה שפל של רמה! זה נורא! זה גרוע מכל חטיפה או שבי. מוות בשריפה זה המוות הכי נורא לאדם. המוות מזדחל אליו אט-אט, לא ממהר, שורף כל תא ותא בגוף שלך, מוציא ממך כל טיפת מים, ומשאיר אותך חסר אונים מול האש שמתלקחת לך על הגוף.

כשראיתי את הידיעה הזו- 

אמרתי לעצמי, יופי, לא יכול להיות שזה מישהו משלנו. נקמה כמו רצח תבוא רוב הסיכויים מצד מתנחלים, והם הרי מאמינים, רצח בדרך כזו הם לא ירשו לעצמם, זה מחמיר עוד יותר את עוצמת החטא. אבל היום הגיע הידיעה הזו- 

זה זעזע אותי כלכך. אלוהים, איזה ילד מסכן! "לא תשנא אחיך בלבבך" אומר התורה, וגם אם נרצה וגם לא, הפלסטינאים הם אחינו, כולנו יצאנו מאברהם. לדעתי זה אבסורד שאני, הגויה מרוסיה שלא מבינה כלום מהחיים שלה, שצריכה לעבור גיור, תחשוב על זה, ויהודי דתי מאמין, ישכח את כל מה שחכמיו אמרו לו כשנוח לו. איפה "ואהבת לרעך כמוך" ? איפה "דרך ארץ קדמה לתורה" ? הרי גאוותנו הייתה על כך שאנחנו לא מונעים על ידי רפלקסים אימפולסיביים ואמוציונליים. שאנחנו כל כך הגיוניות ורציונלים. מה קרה עם כל זה? איפה האנושיות שלנו???

יפה אמר איזה מישהו בוואלה . האם שאלנו את עצמינו אם יש בכוחו של בן אנוש לנקום מעשה מחריד כזה? בשנות ה-50 חזר הצבע ללחייהם של מאות אלפי ניצולי שואה כשאייכמן יימח שמו, הוצא להורג על ידי בית משפט ישראלי. דווקא סבתא שלי, שחוותה את המסלול הארוך ביותר של השואה, לא הייתה בעד. "להחזיר את אבא ואת אמא ואת משה'לי זה לא יחזיר" היא אמרה "ושום חבל תליה לא יהיה מסוגל לגרד בכלל את עוצמת הרוע של מפלצת האדם הזו. גם אם נוציא אותו להורג שישה מליון פעמים לא נצליח לנקום בו על כל מה שהוא עשה."

שורה תחתונה, נקמה צריך להשאיר לאלא שבאמת יש בידהם לעשות זאת, וזה לא יהיה אדם. כל איש והאמונה שבא הוא חיי, באויבים שלנו יתנקם לבד הגורל, או אלוהים, או כוח עליון כלשהו ששולט בעולם. אסור שנקמה תבוא מתוכנו, ובטח אם היא מגיעה בצורה מזעזעת כל כך, לא אנושית כל כך, וחסרת רגשות.

את האמת אחרי שקראתי שוב את מה שכתבתי, אני מבינה כמה שהרצח של הנער הזה פחו חמור רק במאט משיטות הרצח שבהם נקטו הגרמנים הנאצים, והנוצרים וכל מי שאי פעם רצה להביא למותינו. אנחנו את באנושיות והגדולה שלנו כעם, נכשלנו, נכשלנו בגדול.

טוב, אני הנה אני שוב כאן.

בעקרון אני אמורה לשבת ללמוד לבגרות בפסיכולגיה שתהיה בעוד יומיים אבל כבר תקופה דיי ארוכה שקשה לי ללמוד. קשה לי לעשות המון דברים. כל מה שמתחשק לי לעשות זה ללכת לישון ולא להתעורר עד שעולם יהיה טוב יותר. בקיצור, שוב שקועה ברחמים עצמיים.

פרשתי לפני חודשיים מהמסגרת הקבועה שלי. מסגרת שהייתה שלי 13 שנים. בעצם זה היה סגנון החיים שהכרתי עד אז. הייתי שקוע באימונים עד מעל הראש, לא השקעתי בלימודים, לא השקעתי בחברים ולא השקעתי בחיים של בת נוער רגילה. הייתי קמה בבוקר, הולכת לבית הספר, מבריזה באיזשהו שלב של היום (חלק הנעורים היחידי שהיה לי כנראה) יושבת קצת בבית, יוצאת לאימון, קורעת ת'תחת כמה שעות וחוזרת הביתה תשושה לישון.

ככה העברתי את כל ה13 שנים של החיים שלי עד לא מזמן. זה היה הנושא שיחה היחיד שהיה לי פחות או יותר (אם לא מחשיבים את פילוסופיות החיים שלא מעניינות אף אחד והאקס שהייתי עוד רגע אובססיבית כלפיו), בקיצור זה היה הכל.

עכשיו אני מוצאת את עצמי יושבת בבית, מנסה ללמוד ולהגיע לציונים שהייתי מצפה מעצמי אם הייתי לומדת באופן נורמלי עד כה, תוחנת רוב שעות היום, דיי חסרת חיי חברה או תחומי עיניין. את רוב החברים הקרובים שלי אני כבר דיי משעממת ואין לי מושג מה אני עושה עם עצמי. אני אבודה קצת. טוב נו, קצת הרבה. 

אני מוצאת לעצמי כל הזמן סיבה אחרת למה לא להתחיל משהו חדש. לאט לאט, מרוב העברת זמן רב כל כך לצד עצמי התחלתי לשנוא את עצמי. (לא עד כדי כך שאני אלך להתאבד עכשיו או שאני אהפןך לאנורקסית, לא לדאוג) אבל בעקרון אני אפילו מתביישת כבר לצאת לים, כאילו, מצד אחד נורא השמנתי אבל מצד שני אני מודעת לזה שאני יחסית מאוד רזה, אבל עדיין. התחלתי לחפור לעצמי ובעצמי, וכל פעם לשקוע בהרהורי נפש עמוקים יותר ומנתקים יותר מהסביבה. 

אני נורא מבולבלת, אני מתה לצאת ולהתפרע להיות אדם כייפי, להפסיק להיות מבוגר אחראי, להכיר אנשים אחרים ולהשתחרר מהגבולות שאני מציבה לעצמי כל החיים. באלי להתחיל לחיות אבל אני מונעת את זה מעצמי. אין לי את מי להאשים במצב שבו אני נמצאת חוץ מעצמי. חייב לקת את עצמי ביידים. כמה שיותר מהר..

דיי נו, באלי לבכות. ביוש.