מציאות היא אשליה בלבד, אך אשליה תמידית.

 אז בזמני הפנוי מלמידה ועכשיו בנוסף מהחדר כושר אני קוראת. קוראת ה מ ו ן. לפני כמה ימים אמא שלי חברה טובה החליטה לעשות סדר באוסף הספרים ואני כאורחת כבוד הוזמנתי לבחור לעצמי את הספרים שאני רוצה כירושה. אז הנה יש לי כבר מקום לעוד פחות שישה ספרים. אחד הדברים שהכי משכו אותי בו (לפחות לפי מה שחשבתי עד כה) זאת הקבלה בסטימצקי שהייתה בו. הספר נרכש בשנת 2008, וכשחושבים על זה, עברו מאז 6 שנים. אומנם 6 שנים זה לא הרבה בשביל ספר, זה עדיין יותר ישן מרוב הספרים שנמצאים אצלי על המדף (חוץ מהמלך מתיא הראשון ושרה גיבור ניל"י).

אבל כבר בשורות הראשונות של הפרק הראשון, התאהבתי בספר הזה. תקראו ותבינו לבד שקשה שלא להתאהב בו:

"ראו הוזהרתם: עליכם לדעת שאני בלש משטרה. יחסינו עם האמת יסודיים אך סדוקים, מחזירים אור באופן מבלבל כמו שברי זכוכית. האמת היא ליבת הקריירה שלנו, סיום של כל מהלך שאנו עושים, ואני שואפים אליה באמצעות אסטרטגיות שהרכבנו בשקדנות משקרים והסתרת עובדות וממגון שלם של הטעיות. אמת זו האישה הנחשקת ביותר בעולם ואנחנו הננו המאהבים הקנאים ביותר, שמתוך תגובה אוטומטית מונעים מאחרים לחזות בה. אנחנו בוגדים בה כמעשה בשגרה, מעבירים שעות וימים כשאנו שקועים עד קהות חושים בשקרים, ואז חוזרים אליה כשאנו מנפנפים בלולאת מביוס של האוהבים: אבל עשיתי את זה מפני שאני אוהב אותך כל כך. ... אני מנסה לומר לכם שני דברים לפני שתתחילו לשמוע את הסיפור שלי: אני משתוקק לגלות את האמת. ואני משקר."

הספר הוא של טאנה פרנץ', בלב היער. את האמת עוד לא נכנסתי לעומקו אבל השורות האלא הדליקו בי משהו מדהים. זה פשוט ואוו. מקווה שלא אתכזב.

בדיוק סיימתי לראות את הסרט "תודה ששיתפתם". לפרוטוקול, סרט על שלושה מכורים, שניים מכורי סקס ואחד מכור אלכוהול. הסרט מראה את ההתמודדות של כל אחד מהם וההתמכרות שלו. כל אחד נמצא בשלב אחר של גמילה, האחד כבר נקי 15 שנים , השני 5 שנים והשלישי לא מצליח להגמל.

בעקרון הסרט הזה האיר לי נקודה למחשבה. אומנם אני לא  מכורה לכל דבר שהוא וא משהו כזה, אבל גם לי יש קשיים להתגבר עליהם בחיים, ואתם יודעי מה ? אני חושבת ששבוע שעבר עשיתי את הצעד הראשון, לא כתבתי את זה כאן עדיין, אבל נרשמתי לחדר כושר. כן, סוף סוף. אני מרגישה שזה הצעד הראשון שלי ליציאה מחיי השיגרה שכל כך שיעממו אותי עד כה. בעקרון, זה הרי במילא יהפוך לשיגרה בסופו של דבר, זה כבר הפך בצורה מסויימת, אבל זה היה הצעד הראשון שלי ללמוד לעשות דברים שאני לא רגילה אליהם.

המטרה בתקופה האחרונה (ליתר דיוק מאז שחזרתי לכתוב כאן) היא לצאת מהמסגרת הכל כך שמרנית שלי. הייתי עסוקה הרבה בלקטר על כל מיני דברים (וזה ימשיך כן?) אבל כל זה בעצם נובע ממני. אני סוגרת את עצמי בפני העולם החיצוני, למרות שאני נורא משתוקקת לעולם הזה. אני חייבת להפסיק עם זה.

היום אני מכריזה בזאת שהשמרנות שלי , היא ההתמכרות שלי, ואני מתחילה להלחם בא החל מהיום. גם ככה כבר בזבזתי יותר מידי זמן על להיות הילדה המושלמת בכל המובנים. דבר אחד מונע ממני לעשות אתזה, אני מפחדת להגזים. אני מפחדת לרדת לגמרי מהפסים. בקיצור אני מקווה שיהיה בסדר... בסופו של דבר YOLO כמו שאומרים.

טוב חברים, אני מקווה אולי לשמוע הצעות מכם, מה אני יכולה לעשות עם עצמי וזה. אז לילה טוב למי שקורא כאן

מכירים את זה שאחרי 3 שנים בערך של התבודדות מהחברה אתם מתחילים פתאום להנות ולצאת עם חברים ופתאום ההורים שלכם מחליטים שהתחלתם לצאת יותר מידי. אה אז אני מכירה..

ההורים שלי כל כך מאוהבים בנושאי החרישה ללימודים ושוחכים שלא כל החיים זה בית ספר. הם שוכחים שהמציאות הפדגוגית בארץ קצת הרבה פחות נוקשה מבמאמא רשה.

אני מבינה שהם רוצים רק לטובתי אבל הם שוכחים לשאול אותי איך אני מרגישה עם הסיטאציה.

מצחיק שאחר כך כולם נזכרים לבוא ולשאול 'בובה, את כל כך צעירה ויפה, למה אין לך חבר?'

חחחחחחחחחח.. טוב , נראלי שפרשתי לבנתיים. במילא נראה לי שאף אחד לא קורא כאן, אז ביי בנתיים