לא כתבתי פה הרבה זמן.
חבל לי. אני ממש אוהבת לכתוב.
יש כאלו שאפילו קוראים לזה כשרון.
עוד שבעה חודשים לשחרור, ואני מחכה לרגע הזה כל כך.
יש אנשים שמתאימים לצה"ל ויש אנשים שצריכים רק לסיים את השירות שלהם וללכת.
השירות לא היה קל.
לא ציפיתי שהוא יהיה.
השתנתי ממש.
מילדה קטנה ומפונקת שלא מסוגלת להתמודד עם אנשים בכוחות עצמה עברתי תהליך, שעדיין לא נגמר,
אבל את החולשה שלי אני הולכת להפוך לחוזקה שלי.
בצבא נפגשים גם עם כל סוגי האנשים,
אנשים שלא יצא לכם להתמודד איתם באזרחות.
יבואו אנשים שידעו לצעוק כמו סולן של להקת מטאל,
ולא תדעו איך להתמודד איתם.
יבואו החיילים שירצו רק להתחפשן,
יוציאו גימלים ויעלו תמונות לפייסבוק כשהם בים,
וזה יעצבן אתכם, אבל תצטרכו להתמודד עם זה.
אני לא יודעת אם לקרוא לחוויה הזו שנקראת צה"ל טובה.
אני מניחה שנהיתי אני משופרת, משופצרת מה שנקרא.
אבל כיף? קשה לי להגיד שזה היה כיף.
אני נאבקת עכשיו להיות בן אדם יותר אופטימי,
אופטימי כמו שהייתי פעם.
זה לא קל, כי פעם לא היו לי דאגות רציניות על הראש.
פעם, היה קל להיות אופטימית.
זה לא כזה פשוט,
אני צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן שהכל בחיים זמני,
שמה הדבר הכי גרוע שיקרה?
ולא תמיד אני זוכרת להזכיר לעצמי.
-
כשכואב לך, אכפת לי.
אני אנסה לעשות הכל כדי לשמח אותך.
אני אתכנן מראש כדי שאוכל לראות אותך.
ככה אתה חשוב לי. ככה.
אני שונאת את ההקטנת ראש שלך.
תפסיק לומר לי להתבגר כי אתה לא מבין כמה אני בוגרת.
כמה אני מנסה להיות... בשבילך.
כדי לכבד אותך.
אם היה לך חשוב באמת מה שאני מרגישה,
היית דואג מראש שאני לא ארגיש יומיים ברצף את הדחייה הזאת.
קוראים לזה להגדיל ראש.
עוד מעט את חופשיה.
עוד מעט העולם שייך לך.
עוד מעט,
עוד מעט.
רק קצת ואת מגלה עולם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Glowie
