החיים בפנימייה

עד עכשיו חייתי בעובדה שאין לי חיים. ובאמת לא היו לי חיים. והדבר הכי נורא זה שזה לא הפריע לי יותר מידי.

כל עוד היו לי חברים ווירטואלים, נכנסתי לתוך מציאות מדומ שבה הכל שונה.

בהתחלה זה היה מושלם, קיבלתי כל כך הרבה אהבה, ושקעתי לזה יותר ויותר.

אני מהאנשים האובססיביים האלו, שאם יש משהו שאני נכנסת אליו חזק, הדרך יציאה משם קשה מאוד. כלך הדברים האלו... ההתמכרויות האלו...

וזה יכול להיות במקרים של אנשים; להתמכר לפורומים, למשחקי מחשב, לטלוויזיה, לאלכוהול, לפחמימות ולאנורקסיה.

או במקרה שלי סתם למשחק תפקידים באינטרנט.

כל הדברים האלו נותנים תחושה כל כך טובה של סיפוק, שהכל מושלם, בזמן שמסביב כל החיים קורסים לך מאחורי הגבה.

ואני בשלי.

כשההורים מאיימים על פנימייה. כשלא דיברתי איתם חודשים, כשאין תקשורת עם חברים, כשהשומן גובר...

ואז, אז התחילו הלימודים.

וקיבלתי את הכל בפרצוף, וזה למה אני כנראה הייתי עד עכשיו בתקופה כזו של דיכאון.

אפשר לחפור על זה עוד שעות, אבל זה לא העיניין פה.

החלטתי לקחת את עצמי בידיים, מהרבה מאוד בחינות.

אם זה להפסיק כרגע עם המשחק תפקידים, ואם זה לפתוח פייסבוק רגיל סוף סוף, כיוון שנטשתי את הקודם. ואם זה אומר פשוט להתקשר לאנשים, ולקבוע איתם ובאמת לעמוד בזה. ואם זה אומר לדבר יפה להורים שלי...

ואם זה אומר.. לעשות דיאטה יותר מתונה? לא יודעת עוד בקשר לזה.

אבל עוד לא יום כיפור, ואני כבר עושה חשבון נפש, האופטימיות חוזרת לה לאט לאט... למרות שהמצב הנפשי שלי מאוד רגיש כרגע, וכל דבר קטן יכול להפוך את זה. אבל לפחות זה סימן טוב, לא?