החיים בפנימייה

למה לא הייתי שם בשבילך, כשהיית צריכה אותי?
למה לא הייתי שם להגן עלייך, לשמור עלייך, להיות מגן אנוש?
באמת שלא איכפת לי שהעצמות שלי יישברו בשביל לראות אותך מחייכת... בשביל לא לראות אותך בוכה....
ולמרות שאת, לא הודית בזה, אני יודעת שבכית...
ואני לא יודעת באיזה מצב היית ומי מצא אותך, ומי היה שם בשבילך...
ואני לא מאמינה שזה קרה, ואני לא יכולה לקבל את זה.
שמשהו כזה קרה למישהי כמוך, וזה לא מגיע לך...
זה לא הוגן... אני לא מאשימה אותך, העולם הזה דפוק.
זה לא הוגן, למה דברים רעים קורים לאנשים טובים?
זה לא מגיע לך... זה כל כך, לא מגיע לך..
אני מצטערת, אני מצטערת על הכל...
אם אי פעם גרמתי לך להחמיץ פנים, אם אי פעם גרמתי לך לטיפת עצב...
זה גם לא מגיע לך...
מגיע לך רק לחייך כל היום, רק לצחוק, להיות מאושרת...
ואני לא יודעת יותר מידי מה שהיה שם. וזה הורג אותי....
הלוואי וידעתי יותר, הלוואי ויכולתי לעשות יותר... הלוואי ויכולתי לבוא עכשיו.
אבל אני לא יכולה... וזה גם הורג אותי.
והורגת אותי העובדה שאף פעם לא פגשתי אותך, ולעולם לא אפגוש....
והדמעות, הן לא עוצרות...
אני כל כך מצטערת, קריסטין... כל כך מצטערת...
אני אוהבת אותך..