חזרתי אתמול הביתה ופתאום הוא רץ אליי- גור חתולים קטן וג'ינג'י, צורח "מיאו מיאו מיאו!" הולך אחריי ולא מרפה.

אני מרגישה אשמה בכל פעם שאני רואה כלב או חתול ברחוב, כאילו הם כולם באחריותי הבלעדית. אני פוחדת עליהם. גם אם מאכילים אותם וגם אם טוב להם לא חסרים זבלים בעולם, ואני רק חושבת על כל הדברים הנוראיים שיכולים לקרות להם. אם אתעשר יום אחד אפתח בית מחסה לחתולים וכלבים נטושים.

הומלסים יכולים להתפגר מצידי, אבל גור חתולים קטן שרודף אחריי באופטימיות ותמימות אינסופיים שובר לי את הלב.

הייתי לוקחת את הג'ינג'י הקטן הביתה אם רודולף לא היה אלרגי, מה גם שהוא חושב את אותו הדבר (למעט תחושת האשמה. הוא נשמה טהורה כנראה, אם אין לו על מה להרגיש אשם).

הוצאתי לג'ינג'י פחית טונה וכל החברים שלו באו ואני רק הרגשתי אשמה עוד יותר.

יום אחד- חתול היפואלרגני. אמנם כאלה לא מוצאים את עצמם לרוב ברחוב ולא צריכים שיצילו אותם מהעולם האכזר, אבל עדיין- חתול היפואלרגני. וכלב מבית מחסה. בשביל המצפון שלי.