ביום רביעי איבדתי את הארנק. כל השכבה השתחררה מוקדם יותר מהרגיל והאוטובוס היה מפוצץ עד כדי כך שנאלצתי לעמוד על מדרגות הכניסה (מדובר באוטובוס גבוה, כמו זה של הטיולים, אבל של "דן"). את הארנק החזקתי אצלי ביד כמעט לכל אורך הנסיעה, וברגע אחד של חוסר תשומת לב, הוא כנראה נשמט מידי.

את חסרונו של הארנק גיליתי רק ביום רביעי בערב. כל אותו היום למדתי למועד ב' של המבחן בספרות, ובערב, כמידי כל ערב, סידרתי את המערכת ליום המחרת וחיפשתי, ללא תועלת אחר הארנק. כל המשפחה נחלצה לעזרתי, והתגברתי על השנאה שלי לכך שכל המשפחה נמצאת אצלי בחדר. השעה כבר הייתה עשר בלילה והמוקד של דן היה סגור. אמא התקשרה למחרת אבל הם לא קיבלו שום ארנק. אני מצידי וויתרתי מראש וכבר חשבתי על איך להתחיל לחדש את כל הכרטיסים שהיו שם ולהחזיר את המצב לקדמותו, אבא אמר לי לא לאבד תקווה, ושהוא איבד פעם מחשב נייד בשדה תעופה בניו יורק (אני זוכרת את הטרגדיה הזאת) וקיבל אותו לאחר שבוע. אני המשכתי לטעון שמעטים האנשים שלא היו שומרים לעצמם את כל המציאות, ואבא אמר שאני טועה, ושהרבים הם דווקא אלה שהיו מחפשים את בעלי הארנק. ביום שבת בלילה, כשהלכתי לישון באחת עשרה, תשושה מהלמידה האינטנסיבית למבחן השכבתי בהיסטוריה, נפל לי האסימון- בתוך התא של המטבעות בארנק שמתי את הצמיד שקיבלתי מחברה ליום ההולדת, ושמלבד העובדה שהוא היה אחת המתנות היחידות (אנשים אכזבו) והיפות ביותר שקיבלתי השנה היה לו ערך סנטימנטלי נורא גבוה ("כפי שהיה לאוצרות שבזז אנטיוכוס מבית המקדש, בעזרתו של אחיו של מנלאוס", אמרתי לאבא תוך יבבה בחצות הלילה) ובכיתי.

ואז היום, המורה ללשון שחררה אותנו מוקדם מן הצפוי. עליתי על אותו האוטובוס שנסעתי בו ביום רביעי (מחזיקה את הארנק החלופי והמכוער בחוזקה) וכדרך אגב שאלתי את הנהג אם מצא באוטובוס ארנק. הוא אמר שכן, ואז החל המירוץ שלי נגד השעון, שכלל ריצה לשומר, למזכירת השכבה, למזכירות המרכזית, למזכירת המנהלת, ובסוף לאב הבית, שנתן לי את הארנק לאחר שמסרתי לו את פרטי האישיים ואמרתי לו מה היה בארנק. הנהג טוב הלב לא עזב את התחנה בלעדי, כל הדרך חזרה חזר וסיפר לי את סיפורו של הארנק שמצא, ואני מצידי לא הפסקתי להודות לו ולומר לו כמה הוא אדם טוב.

וממש לפני חצי שעה חזרתי הבייתה והתקשרתי לאבא ואמא לדווח להם על המציאה של הארנק האבוד. ואבא אמר לי "את רואה כמה אנשים טובים היו שעזרו לך למצוא את הארנק ושדאגו לך? הנהג והשומר והמזכירות ואב הבית, שלרובם הייתה ההזדמנות לשמור את הארנק לעצמם. אני רוצה שתשני את הגישה שלך כלפי אנשים, לא כל האנשים רעים."

אז כנראה שטעיתי, ואני מתנצלת בפני כל מי שקורא את זה וגם בפני מי שלא קורא את זה, בפני כל מי שקשור בפרשייה וגם בפני מי שזה בכלל לא מעניין אותו. אני מצטערת שזלזלתי בסיכויים, אני מצטערת על כך שהגישה שלי הייתה של חוסר אמונה בטוב לב של אנשים, ואני מצטערת שאיבדתי תקווה מוקדם מידי (וכמובן על כך שאיבדתי את הארנק בשנייה של חוסר אחריות).

נראה לי שבכך מסתכמים חמשת הדברים הטובים שקרו לי היום.