- השלמתי עם אמא (כעסתי עליה אתמול).

- התחלתי שעה שנייה.

- מקלחת על הבוקר.

- סיימנו לראות בכיתה את הסרט "העזרה".

- המורה למתמטיקה שחררה אותנו 20 דקות מוקדם יותר.

היום עמדתי בתחנת האוטובוס עם חברה. לצידנו ישבו שני נערים ונערה שעישנו. הריח היה נורא ונאלצנו לעמוד מחוץ לתחנה, למרות השמש הקופחת. זה מרגיז אותי שאני לא יכולה לעשות עם זה כלום. עישון בתחנות אוטובוס הוא מחוץ לחוק אבל זה לא באמת משהו שלמישהו אכפת ממנו! אנחנו לא יכולות לעשות עם זה כלום, לכו תדעו איזה הפתעות הם מסתירים בכיס שבשנייה אחד מהם יכול לשלוף ובשיעורי מתמטיקה 5 יחידות המקום שלנו ישאר ריק.

ובאוטובוס ישבנו והמשכנו לכעוס.

- "זה לא מחוץ לחוק?" החברה שלי שאלה אותי.

- "כן, זה נכנס לא מזמן" אני חושבת לפחות וגם אם לא זה עדיין דוחה, "אבל גם להחזיק סכין זה מחוץ לחוק."

- " זה גם מחוץ לחוק לעשן במסעדות. זה לא מזיז לאף אחד."

- " ולרצוח זה מחוץ לחוק."

- " ולאנוס זה מחוץ לחוק."

- " ואסור לחנות סתם בחניית נכים."

- " אם יש משהו שמנחם אותי," אמרה החברה, "זה לדמיין את הילדה הזאת עוד 20 שנה נראית כמו אישה בת 70 עם שיניים צהובות וציפורניים צהובות. זה דוחה".

אז נמאס לי שאני לא יכולה לעשות אם זה כלום.

ונמאס לי לפחד לצאת מהבית או לפחד להביע דעה, גם אם אני צודקת.

הכי נורא זה שלאף אחד לא אכפת, וכל אחד זורק את האשמה על מישהו אחר, וכשהמחנכת אמרה היום שאסור לנו 'לעבור לצד השני של הכביש' כשאנחנו רואים קטטה, אני לא הסכמתי איתה. אני צריכה להתערב ושמישהו ידקור אותי, או יפגע בי אפילו בטעות? "אם הם מספיק טיפשים כדי להגיע למצב כזה של אלימות," אמרה החברה שלי, "אז מגיע להם למות, לא לי."

שבת שלום.