היום מישהו התחיל איתי בקניון. לא זוכרת את השם שלו אבל לטענתו הוא חייל בן תשע עשרה ושאל אם זה מפריע לי הפרש הגילאים. הוא פתח בשאלה "איפה יש כאן מקום לאכול?" ואני בחורה תמימה שכמותי לא העלתי על דעתי שהכוונה היא "האם בא לך לאכול איתי?" (אני הכי גבר בעולם כשזה מגיע לרמיזות, חייבת שיהיו איתי ברורים וישירים כי אחרת אני פשוט לא מבינה, וכשאני לא מבינה אני הופכת למפלצת ונצבעת בירוק). הבנתי אחרי שהוא אמר שאני יפה.

הוא שאל מה אני עושה כאן בקניון ואמרתי שאני מחפשת מתנה לחברה (וזה היה אחרי שפגשתי את דולורס הנסיכה) וזאת הייתה האמת. הוא הציע לעזור לי ואז סרבתי ופניתי לדרכי, מאחלת לו "בתיאבון". ואני גאה בעצמי על כך שלא דחיתי אותו בגסות רוח כי אני עשויה להיות נוראית כשאני נמצאת במצב של לחץ או אי ודאות (ראו מספר שורות למעלה). ואז הלכתי לדרכי בין החנויות וחשבתי שמעבר לזה שהוא לא היה הטעם שלי ואני שטחית אם פסלתי אותו בגלל זה, אני פשוט לא בנויה נפשית לקשר, לא כרגע בכל אופן, ולא עם אף אחד. ואחרי ששמעתי את עצמי אומרת את הדברים האלה בראש חשבתי כמה פטתי זה נשמע, וכמה טינייאג'רית מתוסבכת בתוך עצמה מתוסכלת מאהבה שהיא אפילו לא חוותה אני נשמעת. באיזה עולם נורא אני כבר חיה שאני פשוט מוצאת את עצמי לא רוצה להיות בקשר כדי לא להרוס באופן טוטאלי את החיים של הבחור שאיתי. אני עדיין קצת כועסת על עצמי שמנעתי מהחבר לשעבר לחוות אהבה ראשונה נורמלית כי כל הזמן הייתי אובססיבית לעצמי ולבעיות שלי. זה נכון ששנינו עשינו טעויות רבות יחסית לשלושה חודשים של קשר אבל אנחנו עוסקים כאן בעצמי (הלו! 5 דברים טובים שקרו לי היום!) ועצמי טעתה מלא והתנהגה כמו משוגעת לבחור שהיה ראוי לבחורה מתוקה. עד שאני לא אסגר על מה אני רוצה מעצמי נכון לעכשיו ומי לעזאזל אני בכלל, כדאי שאמשיך לדחות בחורים על ימין ועל שמאל (כאילו שהם ממש ניגשים אליי, אבל נו, כשהם כן) אפילו אם הם הכי הטעם שלי בעולם, רק כדי לא לקחת סיכון של לקרוע לבן אדם נורמטיבי לגמרי את הורידים בעתיד, יחד עם החשק לחיות.

כשסבתא שואלת אותי כל פעם מחדש את אותן השאלות, "האם את יוצאת עם החברות?" "ובאים איתכם גם בנים?" "ומה אם היציאות הכיתתיות? אתם יוצאים ככיתה?" אני נאלצת לשקר לה שוב ושוב ולהשיב "כן" על שלוש השאלות רק כדי שהיא תחשוב שלנכדה שלה יש איזשהו ניצוץ מזערי של חיי חברה. בתור מאמינה גדולה ונצחית של פתרון הכנות, אני מצהירה שניסיתי, באמת באמת ניסיתי לגרום לה להמשיך לחיות עם תשובה שלילית אבל היא התקבלה בסימפטיה פחותה מהמצופה. סבתא קיוותה שכנראה עם האף הסולד ירשתי ממנה גם את החברותיות ואני מניחה שקשה לה להפנים את המצאותה של הנכדה האנטיפתית בחייה אבל היא ודאי מצליחה לבלוע את הגלולה המרה בראש קצת יותר מורם בכל פעם שאני מתקשרת לדווח על תשעימים וכיו"ב. אז בחיוך ובעיניים בורקות אני מספרת לה שמדי פעם אנחנו "יוצאים" לבלות, וכן, גם עם בנים לפעמים, אבל לא, אני עדיין לא רוצה חבר, וכן, יש פה ושם יציאות של הכיתה, בטח, שומרים על קשר בחופש. ובפנים משהו בי קצת מת. מלבד העובדה הפשוטה שאני משקרת ואני סולדת משקרים כל עוד החיים מאפשרים לי זאת, משהו בי נובל ועם הכמישה מכים בי גלי המציאות בהודאה של הנה, לסבתא שלך יש חיי חברה עשירים יותר מלך ואת צריכה להתבייש בעצמך על זה שאת מוזרה.

אבל-

- פגשתי את דולורס וקניתי ממנה צמיד מהמם ווהו! כןכן! קנו ממנה גם!

- קניתי מתנת יום הולדת לחברה.

- ולעצמי עגילים וצמיד.

- מישהו התחיל איתי.

- בריבר פגשתי את החברה שלי מהטניס! (כן טוב גם שתיתי ריבר ואני שמנה)

- סבתא לקחה אותי למחזמר. באמת שהאהבה שלי למחזות זמר היא לגמרי הפתעת השנה! מי היה מאמין?!

- אמא קנתה לי לקים וסוף כל סוף יש לי לק כתום שאני חולמת עליו כבר שנים. וגם חולצות בייסיק שאני תמיד צריכה.

- ביקשו מהעבודה שאני אלך מחר לעבוד בסניף אחר והסכמתי רק בשל העובדה שזה שינוי אווירה מרענן.

 * הארנק החדש הוא השמאלי, אגב.