היום שלחו אותי לעבוד בסניף אחר של סופרפארם שהיה חסר בו כוח אדם, ורק כשהגעתי לשם גיליתי עד כמה המחסור הזה בא לידי ביטוי.

המדפים ריקים!

ריקים!

וזה לא פלא כשהם מחזיקים חנות באותו גודל כמו של שלנו עם צוות קטן פי שניים.

- אחרי שעה בקופה שלחו אותי למחלקת הסבונים לרשום מה חסר ולהביא מהמחסן. ממש שמחתי כי עד עכשיו בסניפים שהייתי בהם זאת נחשבה עבודה של "הותיקים" ו"המנוסים". וגם סתם כי אני מעדיפה עבודה מחוץ לקופה מאשר בקופה, בקופה אני מרגישה כלואה כי תיאורטית אי אפשר ממש לזוז משם, וליד המדפים או במחסן אני פשוט נהנת.

- והייתי ממש יעילה. אחת העובדות אמרה שמזל ששלחו דווקא אותי כי אני עובדת יעיל.

- לקראת סוף המשמרת עשיתי פייסינג, שזה בעצם לקחת את כל המוצרים קדימה כדי לעבוד על הלקוחות שהמדף מלא. לא שממש היה לי עם מה לעשות פייסינג, אבל נתתי את הכי טוב שלי והשארתי מחלקה מצוחצחת!

- ממש התחברתי עם העובדים, פי שבע ממה שהצלחתי להתחבר בחנות הרגילה שלי עד עכשיו. הם דיברו איתי על התיכון והעבודה של אמאבא ולא שאלו גם מה אני לומדת ומה הציונים שלי אז זה גרם לי להרגיש יותר בנוח. צחקתי איתם המון! וגם אסרתי עליהם להשתמש במילה "אנטישמי" כקללה.

- אז בסוף המשמרת העובדים הודו לי מלא פעמים והציעו לי לעבור לעבוד אצלם.

שוב "מור שמסתגלת בקלות למצב החברתי הקיים שהיא נתונה בו" הייתה בפעולה, ואני מתה עליה והלוואי שהייתי היא תמיד.

תוך כדי שאני קולטת שהעובדים ממש מחבבים אותי חיפשתי איפה נמצא הדפוס, חוט שיכרוך סביבו את כל המקרים שבהם הייתי "מור המגניבה", בדגש על המקרים האחרונים שזכורים לי בביוטי סיטי ובבת המצווה של אחות של ידיד. אז בשלושה מקרים עסקינן ומצאתי שהקשר הכי חזק ביניהם הוא שכולם היו חד פעמיים.

ואז שוב הפעלתי את הגלגלים במוח כדי להבין למה זה ככה, והמסקנה לא אחרה להכות בי. כשאני מגיעה למקום ואני יודעת שאני לא אחזור לשם יותר לעולם, אני לא מפחדת לחשוב איזה סוג של רושם אני אשאיר, מי יאהב אותי ומי לא, מה זה משנה בכלל? הרי אני לא אראה את האנשים האלה לעולם. לא אכפת לי להיות מי שאני רוצה ולהתנהג איך שרק מתחשק לי כי אני יכולה. וכשאני אני, מסתבר שאני מותק.

לצערי אני עוסקת ברוב שעות היום במה אני יכולה לעשות כדי שאף אחד בעולם לא ישנא אותי. וברור שזה דופק הכול.

פחדים דופקים הכול ולכן אסור לנו לפחד.

עכשיו ליישם, מור יקירתי,

ליישם.