זה כאילו שעולם שם לב שאני רוצה
ונראה שכל הקלישאות האלה על חיוכים הדדים בין האדם לעולם זה קטע כזה שעובד
זה ממש מצחיק אני לא רגילה להצלחה כזאת מסחררת
ונפילות יש אבל הפעם הן לפחות פיזיות ולא נפשיות
(וירד לי דם ורצתי לשירותים של כיתה י"א שדווקא עכשיו שיפצו אחרי שאנחנו עברנו איזור והתחלתי לבכות והסיבה היחידה שלא רציתי שמישהו יכנס היא שאם הוא היה שואל אותי למה אני בוכה הייתי עונה שאני לא יודעת וזאת תשובה טיפשית. הכרחתי את עצמי להפסיק ונשארתי בשירותים עד שזה לא היה נראה כאילו בכיתי ובחיוך הלכתי למזכירה לבקש חומר חיטוי והיא ממש התחננה שאני אתן לה לחבוש את זה אז עכשיו יש לי תחבושות מצחיקות כאלה על שני המרפקים ועל הבטן בצד ימין ובמסדרון כל הזמן שואלים אותי מה קרה לי. עכשיו זה לא נורא אבל אתמול כל פעם ששאלו אותי פחדתי להתחיל לבכות שוב ואמרתי לכולם בחיוך הזה המתאמץ שצידי השפתיים מושכות למטה שהכול בסדר ובשיעור אזרחות שאלתי שאלה חכמה והכול פחות או יותר נשכח חוץ מזה שקצת כואב לי ונקרע לי הטייץ הכמעט-הכי-חדש ומזל בעצם שלא לקחתי אתמול לשיעור ספורט את הטייץ ההכי חדש של נייק שכמעט מכרתי כליה בשביל לקנות. וגם חשבתי על זה כשחיטאתי את הפצעים שאיכשהו הנפילה בלגנה לי את השיער למצב ממש יפה אז נשארתי עם הקוקו שהיה לי.)
ואיכשהו זה הרגיש כאילו הנפילה הזאת הייתה אמורה לקרות
כשרצתי ספרינט והייתי הכי מהירה מכולם קצת ידעתי שאני אפול
ובמשך כמה שעות כדי להשתיק את הכאב ניסיתי למצוא לה משמעות ומשהו לסמל
והגעתי למסקנה
שכנראה שום סיבה אלוהית לא גרמה לה
רק אני
הכוח בידיי ואני מוכיחה את זה
"זה לא המה, זה האיך"- שיחה עם חברה מהעבר גרמה לי להבין
ואני מיישמת
ואוהו
אני יודעת לעשות את זה טוב.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
