אני מוכרת לכולם אשליה אופטית כמו שרק פיזיקאית אמיתית יכולה למכור. מבחוץ אני מנופפת בסרטים בצבעי הקשת בענן ומתעטפת באורות זוהרים וצ'קללקות ושכולם ישמעו מה יש לי להגיד. בפנים עמוק בתוך הבטן והראש כל הקרניים מתנקזות לתוך נקודת אור אחת קטנה לבנה שהולכת ודועכת עם מעבר הימים. זה מסביר את התמוטטות העצבים שחטפתי אתמול בעשר בלילה, כי לא מצאתי את הטייץ שלי עם ההדפס שרציתי ללבוש. אז הוצאתי את כל המכנסיים מהמדף בארון ושוב כעסתי על היקום שעשה לי ארון שמחולק לא כמו שצריך ושהוא בכלל קטן מדי (ואז כעסתי על עצמי כי אני מתלוננת על שהארון לא מסוגל להכיל את כל הבגדים שלי בשעה שיש כאלה שאין להם, אבל המחשבה הזו עברה מהר מאוד בפרץ הגעשי האגואיסטי שחוויתי). ולמה הכול כל כך קטן מדי ולא מחולק נכון? למה שום דבר לא נכון ולמה הכול טעות? אני מקולקלת מקולקלת אני תקלה אני חסרת תקנה. זה כל מה שהצליח לעבור לי בראש במאית השניה שבה עברתי ממבט עצבני לתוך הארון אל שכיבה ופריסת הגפיים לצדדים על רצפת החדר. התגעגעתי קצת לציפוי השטיח שהיה עליה פעם, שאפשר לי לעבור התמוטטויות עצבים קצת יותר ברכות. רציתי לצעוק. אני עדיין צריכה לצעוק. אילו היה לי רשיון נהיגה בלי מלווה לילה הייתי באותו הרגע לוקחת את הרכב לאיזה חור מחוץ לעיר וצורחת את הנשמה, עד שהיה נגמר לי הקול. פשוט אה אחד ארוך ונצחי ומסתלסל, עד שמיתרי הקול שלי יצרבו, עד שיכאב באמת.

על הרצפה ניסיתי להזיל כמה דמעות אבל הברזים נתקעו לי באמצע. שכבתי ככה במשך דקות אחדות, דוממת סמוקה, מעבירה מחשבה אחר מחשבה את כל הדברים שאני שונאת ואת כל מה שעושה לי רע וכל מה שמעצים את השנאה והכעס והכאב וכל התחום האפור שחור הזה של רגשות רעים.