רוב הזמן אני ממש שמחה, אפילו גאה להגיד שנכשלתי טסט ראשון. זה נורא נכון? לשמוח לאיד של עצמי, לחבק את הכישלון ולהשוויץ בפניו מול כל העולם, בדיוק כמו שאני משוויצה בהצלחות.

וזאת בדיוק הסיבה שאני שמחה, כדי שמי שעבר טסט ראשון יוכל לרשום לעצמו נקודת זכות אחת בתחרות הבלתי נראית והכמעט בלתי מורגשת מולי, וכדי שמי שנכשל גם יוכל לאתר נקודות הזדהות. הנה תראו, אני אנושית, נכשלת כמוכם, אז מה אם אני בסופו של תהליך מפרך לקבלה של תפקיד ממש שווה בצבא והשנה בלי להתאמץ כמעט הגעתי לרף הציונים הנחשקים. אז מה אם הפצצתי בפסיכומטרי ואז מה אם אני יפה. נכשלתי בטסט! תראו כולם! נכשלתי! אני אנושית, אני בדיוק כמוכם. בבקשה תקבלו אותי לעולם המיוחד שלכם, בבקשה תנו לי להיות בו רגילה. אני רגילה ולכן נכשלתי! ניצחתם תראו, אתם יכולים להביס אותי. אני רגילה. אני רגילה.

אני רגילה.

אלו היו 60 שניות של האדרה עצמית. הפוסט השני במספר שלא מאפשר הוספת תגובה. אני לא צריכה שתגידו לי שאני נוראית כי את זה אני יודעת ואני ממש שמחה שגם כאן אני נתפסת בחולשתי. לפעמים אני באמת שוכחת שאני אנושית. אנטיגונה חטאה בחטא ההיבריס ואם תלמדו לבגרות בספרות שנראית עכשיו במרחק נצח, תראו את סופה העגום. תודה לאל שטסטריות הורמונליות מדי יודעות להחזיר אותי לקרקע.