מחר בגרות וכשהשעות הקטנות של הלילה מזדחלות במהירות מפתיעה על צד הנייד המקרטע שלי, כרובוט אוטומטי אני קמה ופוסעת לעבר המטבח. מתירה את החשכה להסוות אותי מפני דיירי בית לא רצויים שעלולים לפלוש בעל כורחם לסודות המלוכלכים שלי. אני פותחת את המגירה העליונה בצד ימין ושולפת משם, פעם את הכדור שקורא לעצמו "עזר לשינה" ופעם את זה המכונה "נוקטורינו", אני לא יודעת כיצד ומאיזו סיבה הם נחת בין שאר התרופות וכלי העזרה הראשונה המאכלסים את המגירה בנונשלנטיות, אבל אני לא שואלת שאלות. מוזגת כוס מים, מניחה את הכדור על קצה הלשון ובולעת. משם אני חומקת, שוב, בחסות החשכה הנפלאה שמגוננת עלי, למאורה הפרטית שלי, מחכה שתחל ההשפעה, שהעיניים יעשו כבדות יותר ואוכל להשליך את עצמי שני צעדים אחורה לעבר המיטה הרחבה שהלילות הבודדים בה תמיד נדמים לי ארוכים, וללא כל מאבק מנטלי סורר אל מול המחשבות שמשייטות לי שם ופורטות על המיתרים של המודע, השינה תקח אותי לחיקיה עד לצלצולו מחריש האזניים של השעון המעורר כמה שעות מאוחר יותר.

כבר חודש שלא רצתי, וכעת נוכחתי לגלות שבעוד שהריצה מהווה עבורי בריחה אל חיק המחשבות, לוקחת אותי יד ביד לצלילה פולשנית לתוך מי שאני ומי שהייתי ומה שעומדת אני להיות, וזאת תוך כדי שירי טראש פופיים שראו אור בתחילת העשור. הכדור הזה שבלעתי הרגע מבריח אותי מהמחשבות, וכמה מסכן אדם צריך להיות כדי להודות בפני עולם הכימיקלים שהוא לא מסוגל לשאת כמה מחשבות תמימות של לילה. הן אף פעם לא מחשבות רעות באמת, אבל הן תוצר של לחצים על הנפש וחרטות מהעבר שרודפות אחרי חודשים ואף שנים קדימה. הן השלכות מתקוות שעומדות להתנדף ועתיד צפון ולא ידוע שמחכה לי כשאני לבושה מדי זית. ניכרות הן גם המחשבות על התקופה הזאת שמדירות אותי משינה. חצי שנה היא 1:36 מהחיים שלי וזהו שבר שקשה לי ליצוק לו תוכן. חצי שנה בה מצד אחד אף אחד לא קובע בשבילי אולם מצד שני אני ממשיכה לשמור מרחק חוקי מברים (בתיאוריה) כמו ילדה קטנה וטובה. בימים אלו אני צריכה לקבוע גורלות ומוטלות עליי מטרות שצריך להצליב ביניהם כמו להנות מההנאות הגדולות לצד לקרוע את עצמי עבוד משכורת משתלמת, כל זאת מבלי לפגוע בקיום סדיר עד כמה שניתן של הריצות בפארק ועל לנו לשכוח את הבריכות הספונטניות שהבטחתי לעצמי לערוך בתדירות גבוהה יותר.

החל מה-10.7 הלחצים יוקלו באופו משמעותי והחל מה-12.8. רבות מהמטרות שלי יהיו ברות השגה.

אתמול סתם כה נפלט לי שאני רוצה לנסוע עכשיו לירושלים. אני בטוחה שפחות עיניים היו נפערות אם הייתי מספרת לכם שהקו שתוך שעה יוריד אותי במשכן האומה נמצא במרחק חמש דקות הליכה מהבית. מה יש לך לחפש בישרולים, הם שואלים, והתשובה שלי מתחלקת לפי סיטואציות בה נשאלה השאלה. אם כשאלכוהול זורם בגופי ומהווה נקב במחסום שלי לאמירת אמיתות, אני עונה ישר, לברוח. זה תמוה גם בעיניי אחרים אבל אם הם כבר הספיקו להחדיר עירוי של ודקה לוורידים, הם יגיבו בצחקוק שמיוחד רק למסטולים על אמת וימשיכו לרקוד אוחזים בפינלנדיה פתוחה. במידה והשאלה תשאל באמצע שיחה ננוחה במסעדת קינק ג'ורג', אנה בנונשלנטיות שהיה לי כיף להסתובב שם לבד, אולי אמלמל, ברחתי. מתעלמת בהפגנתיות מעיניהם הפעורות ומשחילת את נושא השיחה הבא. אבל פעם אחת בלי ליווי צמוד של שום טיפות מרות אבל לאחר טיפול אינטנסיבי של פילנג לכל חלקי הגוף, אתם יודעים, זה שמקלף מהעור את השכבות המתות. בשיחה שהייתי גאה להגדיר כאחת השיחות היותר מעניינות, מאתגרות ומעמיקות- וזין כל המחמאות בלשון שגבוה שכזאת. פשוט כיפיות וטובות. נתנו לי להרגיש בפעם הראשונה בחיי בעיניי שאני לא לבד, אני לא בורחת לבד