- נכון שהשיא שלי זה 37 במסלול אבל אני חושבת שזה מכובד בהחלט אחרי חודש של הפסקה בגלל תקופת הבגרויות המייגעת. תפוסה לי כל רגל שמאל ומזל שדווקא היא כי עם רגל ימין אני נוהגת (החיים הקלים של אחרי המעבר לאוטומט). לא רצתי מאז המתכונת במתמטיקה, כי עברנו למוד של בגרות כל שלושה ימים. את משנה אהבתי על שי פירון תוכלו למצוא כמעט בכל פוסט כאן. אברך על כך שסיום התקופה הזאת אפשר לי לחזור לרוץ. אמנם השרירים ברגליים וסיבולת הלב-ריאה הלכו לכל הרוחות, אבל תחושת האופוריה אחרי הספירנט של הסוף נותרה בעינה.

- אכן, תקופת הבגרויות הגיעה לסיומה. לקחתי לעצמי מיום שלישי ועד היום סוג של חופש כזה מהחיים. הברזתי ממסיבות ובתים ריקים וניצלתי את הזמן בעיקר כדי לישון. שבוע הבא מתחיל השבוע הכי קדחני בתולדותיי ואני חייבת לבוא אליו דרוכה ומוכנה. אני לא מוכנה. אבל אני מנסה לחיות את הרגע. ויהיה טוב, אני אומרת, יהיה טוב.

- בשלישי אפילו קיבלתי פטור מארוחת החג, שזה היה באמת נפלא.

- חוץ מזה שאתמול על הבוקר ניצלתי בפעם האחרונה את מעבדות הפיזיקה והספקתי לתרגל ארבע מעבדות. כששתיים מהן תרגלתי פעמיים. זה מכין אותי לרגע קדחני מספר אחד של יום ראשון.

- ועבור רגע קדחני מספר שתיים של יום שלישי- אני מוגשת על מאה. פאק. אני מוגשת על מאה בפרוייקט של חמש יחידות של המגמה הזאת שאני כל רגע מהחיים מתחרטת שלקחתי. אבל אני סולחת לעצמי, אמא כל הזמן מזכירה לי איך הטכניון יקבל אותי בזרועות פתוחות בזכות השלוש שנים האלה של הסבל הכמעט מתמשך. טוב, מה אני מחרטטת פה, לא הכול היה סבל. אני לא זוכרת הרבה מהשנים האלה של התיכון אבל אני בטוחה שהיו גם כמה רגעים יפים. כמה מסיבות טובות, כמה אנשים מקסימים, פה ושם איזה חבר לחיים. בסך הכול טוב לי עכשיו ואחרי שהכול ייגמר אני אהיה מאושרת אבל ודאי אתגעגע.