הנשף הוא כמו מסיבה במועדון שבאים אליה אובר דרסד. אני לבושה בשמלה שאני לא יכולה לרקוד בה ונועלת נעליים שאני לא מסוגלת לצעוד עליהן. העובדה שהוא מסמל את סוף השנה לא מרגשת כמו המקטעים הקטנים המבטים שנפגשים המילים שנאמרות וההחלטות שמתקבלות בלהטי רגעים.
כמו בטלוויזיה שיש פרק אחד ובו מרוכזים כל השיאים, כל הקתרזיס הזה של אנטיגונה עושה פתאום טרנספורמציה לעשור השני של שנות האלפיים ומותיר אותנו מזוככים בנפש ועמוסים ברגש עם יותר מדי נקבים בורידים שצריך לכסות.
אני בצד הקדמי של הרחבה, לא נדחפת פנימה כדי שלא ידרכו לי על השמלה. הכול בשביל השואו אבל כמו שאמרה חברה שלי כשהמאפרת ביקשה ממנה לעכל שפתיים, גם חיוך מאולץ הוא חיוך בריא וגם במחוות חיבה מזויפות יש מעט מן האמת. אני מקפצת לצד אנשים שעוד שלושה חודשים לא יזכרו את השם שלי אבל העיקר שעדשת המצלמה תתפוס ותנציח באיזו רשת חברתית ערטילאית. העיקר שהעיניים החתוליות שצוירו לי לוכדות את כולם במבט, והעיקר שהשמלה הירוקה הנשפכת שקרעה לאמא את הכיס גורפת קריאות התפעלות נלהבות.
פתאום מחייך אליי אקס אחד ואני מתפלאת איך האיבה כלפיו בעיניים שלי עוד לא הקפיאה את האולם. בואי רגע, הוא אומר ואני נרתעת, מה אתה רוצה. אני הולך להגיד לך את זה כי אני שיכור מספיק ובטח לא אזכור את זה בבוקר אבל מאז השיחה שלנו אז מזמן חשבתי הרבה מה היה קורה אם לא הייתי כזה דפוק. אמר והלך. חשבתי על תשובה שנונה כמו להניח שאם בלאו הכי בבוקר האלכוהול יפיג את השיחה ממחשבותיו אפשר לתת לו את הסתירה המצלצלת שאני חייבת לו כבר שלוש שנים. ואפשר לענות משהו כמו "ואני חשבתי על מה היה קורה אם לא הייתי דפוקה מספיק בשביל להיות איתך". אבל השתתקתי לרגע, מתענגת על השניות האלה שהחרטה שלו פורטת לי על המיתרים של הנפש. באנג, שניים מתוך שניים. מובן שהתועלת היחידה שהפקתי מן השיחה הזאת אינה אלא איזה בוסט לאגו שהגיע בדיוק הזמן הנכון. אני אוהבת את העקביות שלהם, עוד בחור עם אנחות חרטה אחרי שמפסיק לעמוד לו, עוד אחד שמבין שהייתי יכולה להיות הדבר הכי טוב שקרה בחיים הפשוטים המרופטים שלו. עוד מונולוג אחד לאוסף שיחרט לי בתודעה.
ההחלטה הנכונה ביותר לשנת 2014 הייתה לעבור לכפכפים. הם היו לבנים ולא נוחים בעליל אולם נדמו כאופציה אידיאלית כשהאלטרנטיבה היא 12 סנטימטר סטילטו שחורות זהובות. אפשר לקפץ בחופשיות כל הערב ולהניע את האגן בלי למעוד, לחגוג את ניצחונו של הסוף על התהליך המתמשך, את הנצחון הרגעי של האהבה על השנאה והטוב על הרע. אפשר לשיר את הטראנס שמתנגן ואפשר לנהל שיחות חולין צעקניות עם אלה שמעולם לא החלפתי איתם מילה והם שתו מספיק לפני כדי שיוכלו לסבול אותי, פעם ראשונה ואחרונה. תוך מספר שעות המוזיקה נמאסת ובארבע ועשרים בדיוק אני מסובבת את המפתח בחור המנעול. כל הדרך בהסעה היו בנות שדיברו על רצון עז לשבת באיזו מסעדה ברוטשילד ממש עכשיו והקיבה שלי שנמנעה מלעכל כמעט כל סוג של מזון בחודשיים האחרונים לא יכלה לעמוד בדיבורים המפתים וקראה לי להפשיר לה חזה עוף עירום ולהפוך אותו לשניצל קריספי בעת שהשמש עושה דרכה בשמיים כלפי מעלה וציוץ הציפורים והמשאיות של הסופר מקנה סאונד עליז לאווירה סוריאליסטית כמעט. בחורה יחפה בשמלת נשף ירוקה עם רוכסן לגמרי פתוח עומדת טורפת ביצים טובלת בפירורים מכתימה את כל המטבח בשמן קנולה ולבסוף בולסת כבהמה את הארוחה שלה שנראתה מזעזע אבל נדמתה כמאכל הכי טעים בעולם שאכלה מזה שבועות. זו הייתה ארוחת הסיום הקטנה שלי, לחגוג שנים שכבר נמחקו לי מכרטיס הזיכרון של התאים אפורים במוח וימים שעוד יבואו שישרפו לי את הנשמה ויזעזעו לי את התודעה כמו הימים האלו.
ממחר באיזור השעה רבע לארבע אני מחוץ למערכת.
I think we're done here.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
