קורים לי טונות של דברים שחלקם טובים וחלקם רעים ואני מנציחה לי את הטובים אצלי בראש, בתקווה שיום אחד איזו מקלדת תכיל ותקבל ותמנע מלשפוט. משאלות כמוסות שיש לי על אנשים ואני משליכה על חפצים. זה עצוב אבל אז אני מוצאת אנשים טובים באמצע הדרך והעולם נדמה לי קצת כמו מקום עם תקווה. בחוץ מתחוללת מלחמה וכל צרה שיושבת על נימי נפשי נראית לי כחסרת פרופורציה לחלוטין. ברגע של טירוף חושים סגרתי דיל למאליה עם חברה וכנגד כל הסיכויים הוא גם התקיים. הבר סטריט מפוצץ ישראלים שחושקים בגוף שלך ולא משנה באיזה גודל או צורה הוא בא, ואם דגים את הנחמדים מתוכם הם מסיעים אותך הבייתה בטרקטורון שעה לפני הזריחה או עושים לך שקמח כל הדרך ממקדונלדס עד ליעד לא ידוע. אם יש לך מזל באמת את פוגשת את החבר'ה שלך מכיתה י' שמסייעים לך לנחיתה רכה בים שורץ הכרישים שנחתת אליו כטרף קל. הם מכירים לך את ה-reflex שזה מועדון שמנגן שירים משנות השבעים והשמונים שבמרכזו שולחנות עם עמודים שמזמינים אותך לרקוד עד שנתפסים השרירים. אף אחד לא מאמין אבל יש סרטונים שמוכיחים, לא הייתה כמעט דקה אחת בין שמונה בערב לשש בבוקר שאלכוהול לא זרם לנו בורידים בזריזות ועודד אותנו להקליט ולצלם ולתעד כל משפט מביך ואמרה מגוכחת. תמונה יומית באינטסגרם בבגד ים והיינו מסודרות, לשם הפרוטוקול, בכל יום בגד ים אחר. האושר התנחל לי בלב כמו שלא התנחל זמן רב, תחושת החופש המסחררת והמסנוורת, מתוקה וחלקלקה, היא מקור אמיתי לשמחה. מסיבות מהזריחה עד השקיעה ומהשקיעה עד הזריחה שלאחריה, הכיף הוא בלתי נגמר, אם לא הבגדים שהחלפנו במהירות מסחררת הכול היה נדמה לנו כיום אחד ארוך ומתמשך מהול בהרבה מאוד ונגוך מהדיוטי מעורבב עם נסטי אפרסק. לא שכחנו להביא ביצי קינדר מקוריות בחזרה לארץ הקדושה והמותקפת ולהכנס לממד כבר ישר ביום שאחרי. בוגר מהתיכון שלי הוא בין ההרוגים במערכה וזה חשוב לקחת חלק בצער אבל גם לזכור שבמותם ציוו לנו את החיים ואם לא נטרח לחיות אותם מלאים בתשוקות הכי בסיסיות שלנו ובחתירה להגשים אותן, אותם לוחמים מתו לחינם.

אז לא אתן להם.