חוזרת אני לבקר פה מידי פעם בפעם בעיצומם של צמתים.

ככל שהזמן עובר האמרה "עכשיו מתחילים החיים של הגדולים" מתקרבת לאמת ברמת אמיתותה.

עם זאת הייתי טוענת שאין זה עדיין אמיתי.

אתמול אמרתי "מה אני בעצם אם לא באג", והיום מה אני בעצם אם לא פריט בתפריט של המציאות.

מחשבות על עתיד צפון ולא ידוע מכלות את זמני.

אבל חשוב הוא מבחן התוצאה ואלו לא אלא רק תירוצים.

בכל יום קורים לי הרבה יותר מחמישה דברים טובים.

אנשים מפזרים מנטרות על אופטימיות ואהבת הקיים, ואני מנסה להסתיר את המבט המתנשא שלי הכביכול יודע טוב יותר על אף שאני באמת יודעת טוב יותר. אני עושה מאמצים כבירים על מנת לאפשר לעצמי לחיות בעולם נטול קלישאות. המסע לחיפוש האותנטיות לא מסתיים אף פעם. היה שאמר שמדובר במסע אחר האושר. אני טוענת שאין מסע אחר האושר אבל את חובת ההוכחה אשאיר על הקורא הנאמן.

מה קורה עכשיו? השביל הראשון שסללתי ביער האקדמיה המכושף עומד בפני צמתים. הרבה. הרבה הרבה צמתים.

כל הזדמנות שאני נלחמת עליה לרגעים נדמית לי מרגשת ולרגעים מבעיתה.

אני לא שואלת מספיק שאלות.

אבל אני לא יודעת כלום על הדרכים הקיימות.

איפה מר פרוסט שידון עימנו על הדרך שמעולם לא נלקחה?

אבל הנה אני עושה מאמצים להקשיב בשיעורים שלמים באנגלית ומבינה כמעט כל מילה, והנה אני מקבלת מלגת מחקר מול עיניים משתאות, והנה אני וכבר יש לי דעות ואיזורים שבהם אין איתי פשרות. והנה אני ויש לי כמה חברות מאוד טובות. הנה אני משוטטת בין כתלי ליבה של ילדה הצעירה ממני בכעשר שנים וכואבת מכאובים. אני רק רוצה להגיד לה שמכאן הכול עתיד להשתפר. ואני גם רק רוצה להודות לה על הפעמים שבחרה בעצמה למרות שפקפקה בכך. אני רק רוצה לסלוח לה על הטעויות הבלתי נסלחות שעשתה. אני רק רוצה להבטיח לה שבעוד כעשר שנים נוספות תהיה מאיתנו מישהי אחרת חומלת יותר וחולמת המון אבל בעיקר מגשימה.

בינתיים אשוב להתבונן פנימה והחוצה ועל כל הצמתים.