החיבוק המנחם של הצורך לברוח

התחושה היא מוכרת וזורמת מן הקרביים לכל נימי גופי

המור הניבטת במראה היא כמעט אותה מור

בלונדינית מעט יותר, ידעה אכזבות ומכשולים רכשה לעצמה כישורים וכבשה לעצמה פסגות אך עם זאת אוחז בה הפחד. הרגליים שלה נעשות קלילות כשל האיילה בעת שהלב שלה כבד כאחרונת משקולות חדר הכושר. מוחה מבוזר ומעורער, החלטות הרות גורל עומדות על הפרק. אזניה נאטמות וחיוכה נעשה מלאכותי יותר, מהוקצה. הרכות שלה נעטפת ונשמרת עמוק במזווה, אולי ביום מן הימים תחלץ אותה ותסיר ממנה שאריות אבק בניעורים ומכות קלות. מחזוריותו של הרגש היא הכואבת ביותר. היית רוצה להתפתח והיית רוצה לגדול ולא היית רוצה בכלל לומר שאת לא במקום הזה יותר כי היית מצויה רחוק כל כך שלא היית יודעת באיזה איזור נסתר מן העבר מדובר. השדים קוראים מבין המחשכים. ככל שמתבגרים יש יותר מה להפסיד וככל שלוחצים חזק יותר על דוושת הגז הדיפת הבלם תעשה מטלטלת יותר. העצוב ביותר הוא שנעלמות לי המילים. אני מפשפשת בכיסי מוחי המרופטים לתאר את תחושותי וקווי המתאר שלהן בורחים ממני. אני כמהה למסגרת שתגדיר ולו לרגע את פחדי, אני צריכה סיבה למצוא פנס שיאיר לי את הדרך. 

פתאום רבים הם הגברים שכמהים לחום גופי

פתאום רבים הם חברי אותם זנחתי

אני רצה בשדרות נפשי ורק היא מבקשת

תני לי שקט מור ולו לרגע קט.