החיים על פי יער- החיים איך שאני רואה אותם

עומדת. מסתכלת.

רואה איך כולם נעמדים, ביחד, ודממה. צפירה צורמת, רועדת, ובכל הארץ- אנשים עומדים. בנתיבי איילון, בכביש 6, בבתי ספר, במשרדים, בבתי חולים, בבתי דפוס, בסיפריות, במוסכים, בקניון. כולם עומדים, בגב זקוף, וזוכרים.

ועם הגאווה, עם השמחה שלא חווינו את הזוועות, הראש מורכן. כי לא כולם יצאו מזה.

מיליון וחצי ילדים ותינוקות. תחשבו על עצמיכם, על אחיכם הקטן, על אחותכם התינוקת.

ארבעה וחצי מיליון אנשים, נשים וזקנים. אנשים עם משפחה. אנשים עם חיים ועולם משלהם.

נדרתי הנדר לזכור את הכל, לזכור, ודבר לא לשכוח.

לפעמים אני שואלת את עצמי, אם הייתי שם, באיזה גיל הייתי רוצה להיות?

יש יתרונות וחסרונות לכל גיל.

זקנים, חלשים, שהיה להם קשה יותר מכולם. אבל כבר הספיקו לחיות.

גברים, שעוד היו צריכים לעבוד בפרך כדי להכין לגרמנים תחמושות ומדים, כדי שיוכלו להשקיע את כל כוחותיהם בשני דברים בלבד: מלחמה, וטבח.

נשים, שהגרמנים חיללו את גופן ואת נפשן, שנאלצו להיפרד ולשחרר בכוח את הידיים הקטנות הלופתות את הצוואר בחיבוק חרד.

כל אם, כל נערה, יכולה לדמיין את תחושת השכול.

הדמיון לא משתווה למציאות.

רק הנשים שחוו זאת באמת, יכולות להבין את הצער והכאב שבמילים "רק אחד! רק אחד יכול להשאר איתך, בחיים."

איך אפשר? איך אפשר להכריח אישה לבחור אחד מבין 5 ילדיה, רק אחד לחיים?

איך אפשר להכריח אם לדון 4 מבין ילדיה למוות, ולהציל רק אחד?

איך אפשר להכריח אם לחנוק את תינוקה במו ידיה, כדי להציל את כל יושבי הבונקר בו הם מתחבאים מפני אימת הגרמנים הנאצים בגטו?

והילדים.איך יכול אדם עם אחים ואחיות, או אפילו אב צעיר, להביט בעיניים התמימות, הטהורות, הגדולות... להביט בעיניים האלה, הלא מבינות, כשבדל אחרון של צחוק גווע על שפתיים... להביט בפנים היפות, החמודות, העגלגלות... להביט. להביט, וללחוץ על ההדק.

לראות את הדם הניתז. להביט, לראות, ולעבור לפעוט הבא.

אכזריות היא לא מילה מתאימה.

לעולם לא ימציאו מילה חזקה מספיק.

יש סיפורים, שאומרים שהחיילים היורים התלוננו על סיוטים בלילה. מהאירוניה, אני צוחקת. סיוטים על עיניים ריקות, אדומות מבכי, יודעות.

נשמות טהורות שרואות את הסוף.

והאדמה שם, דשא צומח, ופרחים פורחים, ושמיים כחולים, ושמש זורחת. וגשם של דם, הולך ונקווה בשלוליות.

נדרתי הנדר לזכור את הכל, לזכור, ודבר לא לשכוח.

אנשים מפחדים מהלא-נודע.

אני חושבת שזו ברכה נפלאה, לא לדעת.

לא לדעת מתי הסוף, לא להבין שזהו. נגמר.

יכול להיות שאני אמות מחר.

ואני מקבלת את זה.

אולי תגידו "משוגעת!! חולת נפש!! למה את לא מפחדת, למה את מדברת על זה כל כל בקלילות?"

אין לי תשובה.

אבל לראות את המוות מתקרב, כמו בצעדות המוות- אם נעצרת לנוח לרגע, אם האטת את הקצב, אם השתרכת מאחור- אתה גמור. יריה אחת, ואתה מקבל מנוחה. נצחית.

זה נורא בעיני.

נדרתי הנדר לזכור את הכל, לזכור, ודבר לא לשכוח.

אנשים שמכחישים, יכולים מבחינתי ללכת אתם יודעים לאן ולעשות אתם יודעים מה עם האתם יודעם מה שלהם.

יש הוכחות. יש עדויות. יש תמונות ומסמכים. יש שמות.

מיליוני אנשים, שבשבילם הכל נגמר ברגע אחד.

מיליוני אנשים, שבשבילם זה נגמר לאט  לאט, בייסורים ובהשפלה מטורפת.

אנשים שבבשר החי שלהם הוטבעו, כמו בהמות, מספרים סידוריים.

יש אנשים שחזרו בשאלה בעקבות השואה.

אני חושבת שהם טועים.

תראו את שואת מצריים- 210 שנים היא נמשכה.

עבודת פרך, תינוקות רכים נרצחים על ימין ועל שמאל.

ואח"כ, קיבלנו תורה, קיבלנו אלוהים, דרך חיים מאושרת וטובה.

יש גמול לסבל, לייסורים.

אנשים פשוט לא מבינים את זה.

עצם זה ששרדתם כדי לחזור בשאלה, זה כבר נס.

 המדינה- נס נוסף.

חכו ותראו, עוד יהיה בית מקדש שלישי.

אבל אנחנו חייבים להאמין, ולאהוב אחד את השני.

אהבת חינם.

 ברוח זו של תקווה, אני מציעה לכם דרך חיים בסגנון הסרט "להעביר את זה הלאה", שמאוד נגע לליבי.

תעבירו כל יום לבן אדם אחד- מצב רוח טוב ואהבה. כן, כן! אהבה.

תחייכו. תגידו בוקר טוב. זה לא גוזל יותר משבריר שניה.

זה עוזר לכם לכל היום. זה עוזר להם לכל השבוע.

נדרתי הנדר לזכור את הכל, לזכור, ודבר לא לשכוח.

תזכרו גם אתם.