החיים על פי יער- החיים איך שאני רואה אותם

הולכים. עוד. מדרכה צרה, כביש סואן, אני ושני האחים שלי. אחד בן כמעט שבע, השני בן שנתיים.

לגדול יש כדור ביד. הכדורסל הראשון שלו. כמה שהוא קשור לכדור הזה!! הוא קיבל אותו במתנה, ליום ההולדת.

הקטן הולך לידי, נותן לי יד. הגדול לא רוצה. "אני כבר ילד גדול!" הוא אומר, ומחייך חיוך מרוצה כשאני מסכימה.

ממשיכים ללכת. לא יודעת מאיפה באנו, לא זוכרת לאן אנחנו הולכים. רק הולכת, חושבת שאם נמשיך, הכל יהיה בסדר. אני רוצה בשבילם את הטוב ביותר.

כאן אני חייבת לציין, שבד"כ אני לא האחות המושלמת. יש לי התקפי קריזות. אני רוצה את השקט שלי. לרוב, כשהם באו להעיר אותי בבוקר, בואו נגיד שלא התייחסתי אליהם כ"כ יפה. בעיקר לא לגדול. כי, אתם יודעים, נו, הוא ממוקד יותר. מבחינתו- יש לו משימה: להעיר אותי. וכל האמצעים כשרים. :)

הם כבר למדו. לא באים יותר בבוקר. לי? לי יותר טוב ככה. עוד חצי שעה של שינה.

ו...חזרה להווה.

הולכים. ועוד.  "יער, לאן הולכים?" הגדול שואל אותי. "לסבא וסבתא," אני משקרת לו בלי להניד עפעף. אני בסה"כ מנסה להגן עליהם. אני לא רוצה שהם ידעו, שאני לא יודעת.

מכונית צופרת בפתאומיות, והגדול מפיל את הכדור לכביש מרוב בהלה.

מכאן, התסריט כבר מוכר- אני צועקת לו "עצור!", אבל הוא, נחוש לא לאבד את הכדור היקר, קופץ לכביש.

מיניבוס עובר, ואחי מתכופף לתפוס את הכדור. אני צועקת, צורחת, משביעה את הקטן להישאר במקומו על המדרכה, בטוח.

אני רצה לתוך הנהר השוצף של המכוניות הנוסעות במהירות. אני רואה את אחי, שוכב על הכביש. המיניבוס עבר מעליו, והוא הצליח להכנס מתחת לו, כך שהוא לא נפגע מהגלגלים. הוא בוכה. אני בוכה. אבל ביסודו של דבר, הוא חי.

ואז עוברת משאית, ואחי נעלם. אני מעיפה מבט, לראות שהקטן נשאר במקומו, ורצה אחרי המשאית. היא עוצרת ברמזור, ואני שולפת מתחתיה את אחי.

אני אחסוך מכם את התיאור של מה שראיתי.

יום אח"כ, אני יושבת באיזה חור, ובוכה. צורחת. צועקת. 

מסרבת להאמין.

הייתי אליו כל כך רעה, בכל חייו הקצרים. הוא היה שובב, חמוד, מלא קסם אישי, מלא כישרון.

הוא היה אחי. ולמרות כל העצבים, (ברור ש)אהבתי אותו. כל כך כל כך.

וזה נלקח ממני.

הקטן אצל סבתא.

אני מחזיקה ביד את מודעות האבל, מוקפת אנשים שאני אמורה להכיר, שמנסים לנחם.

מתחילה לתלות. על הקיר, על הגדר, על המחסן, על המכונית.

כל העיר תהיה מוצפת במודעות, אם זה תלוי בי.

חוץ מפרחים, אני אשים על המצבה שלו מכוניות, ומטוסים, ורכבות.

זה מה שהוא אהב.

"אני מקווה מאוד שטוב לו שם, למעלה!" אני צועקת לעולם.

"אני מצפה שהנפש התמימה שלו תגיע למקום הכי קרוב לאלוהים שרק אפשר!

אני מצפה מאלוהים לקחת אותו אליו בעצמו, במו ידיו!

אחרת, יהיה לאלוהים חשבון לא סגור איתי!" אני צורחת, ומתפרקת. בוכה. צורחת. זועקת.

הניירות העצובים, השחורים- לבנים, נשפכים על הרצפה.

"די, די," מישהו מנסה להרגיע אותי. לא אכפת לי. לא אכפת לי מי הוא. לא אכפת לי אם אני מכירה אותו.

אני ממשיכה לבכות. אני יושבת שם עד שהשמש יורדת.

וממשיכה לשבת שם, עד שהיא עולה.

ושוב היא יורדת.

ושוב היא עולה.

ואני לא מפסיקה לבכות.

למה הייתי כל כך רעה אליו? לא הפסקתי להציק לו.

הרבה פעמים התחרטתי על ההתנהגות שלי, אבל אמרתי לעצמי שלא נורא, שמחר אני אתנצל.

בפעם האחרונה, הוא לא הסכים לסלוח.

אני יודעת שזה באשמתי, שהוא מת. שהוא מת עם אחות, שמבחינתו היא לא אוהבת אותו.

אני רוצה לגמור עם החיים שלי, אבל נשארת חזקה.

בשביל הקטן.

לפחות את זה אני אתקן, כל זמן שאני יכולה.

חושך. אני מתעוררת. במיטה שלי, בחדר שלי, השעה 04:33.

זה היה רק חלום.

אני רצה לחדר של הבנים, כדי לבדוק ששניהם שם.

והוא ישן לו שם בשלווה, הגדול, עם הרכבת האהובה עליו לידו.

חי.

לא מת.

אני בוכה מהקלה.

אני יושבת ממוטטת, בוכה עוד שעתיים, ואז אני צריכה להתעורר לבצפר.

אני לא רוצה ללכת היום. אין בי את הכוחות הנפשיים לזה.

במקום זה, אני מבטיחה. אני אהיה האחות הכי טובה שהייתה להם אי פעם.

יש לי אפשרות שנייה לתקן.

ואני לא אפספס אותה הפעם.

החלום הזה, הוא חלום אמיתי שחלמתי הלילה.

החלום הזה הראה לי, כמה חשוב להיות נחמדה, להיות טובה יותר.

כי לפעמים, אין עוד צ'אנס.

אל תחיו בסרט, אנשים!!!

לא תמיד יש אפשרות לתקן!

אני כל כך שמחה שזה היה רק חלום.

איך שהוא קם, הלכתי אליו, חיבקתי אותו ואמרתי לו:"בוקר טוב!!"

בחיוך, בשמחה.

"בכית?" הוא שואל אותי.

"לא..:)" אני משקרת בלי להניד עפעף.

העיקר- שהכל בסדר.