החיים על פי יער- החיים איך שאני רואה אותם

ומאז עבר עלי די הרבה, אבל אני אצטרך מחברת כדי לתאר את זה, אז רק בקצרה:

החברה הכי טובה שלי והכמעט חבר שלה נפרדו, בנתיים יש לה מישו אחר, שלדעתי הוא הרבה הרבה הרבה יותר טוב בשבילה... אבל אני מפחדת שיקרה לה אותו סיפור... אז אני מנסה פשוט להשגיח על העניינים מהצד ומנסה לשים <3 לדברים חשודים :)

***

אני מרגישה שאני פשוט לא מספיק.

לא מספיק יפה, לא מספיק מוכשרת, לא מספיק מעניינת.

אם הייתי כזאת, היו שמים לב אליי, לא?

למה לעזאזל כל הבנים מתעניינים רק בה? כל החיים הם מדברים איתה, ומדברים עליה, ומסתכלים עליה, וכל זה. מה חסר בי?

מה לא נכון אצלי?

אולי הבעיה שלי היא שהכשרונות שלי הם כאלה שאף אחד לא רואה. נגיד- יש לי מוח במקום שבו הוא אמור להיות, נראה לי.

ו... טוב, זה בערך הכל.. אומרים עליי שאני מעניינת, ושאני נחמדה, ומוכשרת וזה- אבל בתכל'ס- איך אני אדע שאני לא כמו האנשים האלה מכוכב נולד, אלה שךפני האודישן מספרים שכולם אומרים להם שהם שרים מקסים, ואז מגיע האודישן ואנחנו מגלים שהם, פשוט, איך להגיד- לא יודעים לשיר?

איך אני אדע שהחברות שלי והמשפחה שלי לא פשוט משוחדים? כי הם מכירים אותי?

אה ובקשר לזה- אני לא באמת חושבת שמישהו מכיר אותי באמת. השתניתי. אני שומרת לעצמי הרבה דברים שפעם לא הייתי מהססת לספר.

יש בי פחדים חדשים, ורגשות שונים כלפי אנשים שונים.

אף אחד לא טרח לברר, נגיד, מה הצבע האהוב עליי, או מה אני הכי אוהבת לאכול, או משו כזה בסיסי- אפפעם.

יש לי דברים שהורגים אותי מבפנים. הגעתי למצב כל כך עצוב, שאני שמחה שאנשים שאני מכירה שואלים איפה אני כשאני לא נמצאת. אני ממש מתרגשת מזה...

פעם זה היה מובן מאליו- פעם הייתי בין הבנות המרכזיות... פעם כולם זכרו אותי.

אתמול נגיד- הייתי עם השבט בבריכה, וכאילו כן הייתי כזה עם כולם, ואחרי שעתיים מישי שאלה אותי- הי, יער, מתי הגעת? והייתי כזה- הייתי פה כל הזמן.. אמרתי לך הי, וזה..

והיא אמרה לי שממש סורי, היא כנראה פשוט לא שמה לב.

ברור שהיא לא שמה לב, יש הרבה דברים יותר מעניינים ממני..

***

אוףףף.............., לא קיבלתי מחזור כבר חצי שנה, והפעם הקודמת הייתה הפעם ה-1. בניגוד לכל התלונות של כל העולם הנשי על הקטע הזה- אני מוכנה לסבול שבוע כל חודש בשביל זה- כי זה נותן לי את אחד הסימנים שאני כמו כולן. בגלל שקפצתי כיתה, אני קטנה בגוף, הרבה פחות מפותחת גופנית, ובקיצור- הרבה פחות אישה מכל הסביבה שלי בערך. המחזור ה-1 נתן לי הרגשה שאני גדולה, שאני לא כל כך שונה מהן.

גם לאמא שלי ולסבתא שלי ולחצי מהחברות שלי המחזור הפסיק לחצי שנה אחרי הראשון, אבל זה עדיין מדאיג ומלחיץ אותי שכבר עברו כמעט 7 חודשים.

אני כמעט בת 14- ואתם יודעים, זה עוד משהו מבאס- אני פשוט מרגישה כל כך קטנה. בכל התמונות שלי אני נראית בת 10 ליד החברות שלי, והן נראות בערך בנות17 למרות שהן גדולות ממני רק בשנה בערך. למה נדפקתי עם כאלה גנים דפוקים!?

יש ל שיער חום רגיל, עיניים חומות רגילות, אני נמוכה אבל לא מספיק בשביל שזה יהיה יוצא דופן, אני רזה בדרך שבה אני נמוכה, יש לי גוון עור שגרתי.. פנים לא מעניינות במיוחד, ופנימיות שאני מאוד מקווה שמפצה על זה.

ויש לי בעיות. יש לי שריטות. אני מתחילה להרגיש קלאוסטופובית, אני נהיית לחוצה, אני מתחילה לישון בשעות הקטנות של הלילה ולקום מוקדם בבוקר. אני כמעט לא צוחקת יותר, אני מתעצבנת ממש בקלות ואני נהיית חרדה כמעט כל הזמן. אני לא מצליחה להשתחרר. אני מתחילה לחתוך את עצמי כדי להרגיש במציאות. אני גורמת לזה להיראות כמו תאונות- אני דורכת יחפה על זכוכיות, אני אוכלת את הציפורניים ואת העור מסביב עד שזה שורף. אני נושכת את הלשון ואת הבפנים של הלחי. אני צובטת את עצמי ונותנת לחתול לנשוך אותי חזק ולא משחררת לו את השיניים.

יש לי חלומות רעים, אני בוכה, אני כמעט לא יוצאת מהבית. אם אני עושה משהו זה משהו קיצוני- נגיד לסוע לת"א או משהו.

אני רוצחת את עצמי בספורט- מתיחות כואבות, אופניים עד שהרגליים שלי צורחות, שכיבות סמיכה עד שאין לי כוח להרים את עצמי מהרצפה. וכל פעם אני קמה בבוקר ליום חדש כזה, של כאב.

ואף אחד לא מתעניין מעבר להתעניינות שטחית מאוד של ממצב, וגם זה רק כשנפגשים או בצ'אט של הפייס. 

אני לבד.

ואני חושבת שאני מתחילה להשתגע.