WhaTHell

נסעתי לשבוע, לנקות את הראש קצת.

נסעתי לשבוע אי שם למקום רחוק. רחוק מהבית, מהמשפחה, מהחברים, רחוק רחוק מהמוכר.

נסעתי לשבוע, הייתה לי שגרה בשבוע הזה. 

כל בוקר קמה, נוסעת למקום מסוים, מבלה שם את היום וחוזרת בשעות הערביים. 

כל בוקר מסיע אותי אותו נהג, עם אותו הרכב, לאותו המקום.

מעין שגרה כזאת של חופש... שגרה שאתה בוחר בה.

כל בוקר בשבוע הזה קמתי עם אנרגיות, עם חיוך ועם רצון להתחיל את היום הזה שמביא איתו כל כך הרבה טוב.

כל בוקר קמתי באותה שעה לאותה הסעה לאותו מקום, עם אותו נהג.

כל בוקר נכנסתי לאותו הרכב עם אותו החיוך של הבוקר,

מאחלת לשנינו- לי ולאותו נהג עם העיניים בצבע הים בוקר טוב.

תמיד הוא ספק שמע את הברכה ספק התעלם, עונה בחצי מלמול בוקר טוב והכי חשוב לא מסיר עיניו משמשת הרכב.

כשסיימתי את שגרת החופש שלי בשעות הערביים היה הוא גם מחזיר אותי למקום שבו אסף אותי בבוקר, 

ושוב אני עם החיוך מאוזן לאוזן שלי יודעת שהיום הזה הביא איתו את המיטב ועכשיו זמנו להגמר. 

אנחנו מגיעים לאותו מקום בו הוא אסף אותי בבוקר ואני אומרת תודה, עם אותו חיוך של הבוקר, והוא בשלו, ספק שומע ספק מתעלם ועונה בחצי מלמול והכי חשוב לא מסיר עיניו משמשת הרכב.

קינאתי בו, באותו נהג מר "עיני-הים". קינאתי בשקט הפנימי שלו, 

ביכולת שלו להתעלם מכל הסביבה ולהסגר בתוך עצמו. לענות רק למה שבא לו, ואפילו לשמוע רק מה שבא לו.

משהו בשקט הזה, בניתוק הזה משך אותי, ריתק אותי ועורר אצלי תחושת התמכרות מסוימת.

התמכרתי לאותו השקט הפנימי הזה, לעובדה שהוא כל-כך שקוע בעולם שלו.

התמכרתי לזה שכששנינו מחכים לרכב שיבוא, הוא עומד, בוהה בכביש ואני עומדת, בוהה בו.

בוהה בשקט שלו, בסוג של התמכרות מסוימת. הוא עומד בוהה בכביש מנותק מכל דאגה אפשרית. קינאתי.

לאט לאט בכל בוקר יותר ויותר שמעתי והבנתי את חצי המלמול שלו כאשר ענה לי "בוקר טוב".

אבל ידעתי שלא הוא זה שהשתנה, ידעתי שזה לא הוא שדיבר יותר חזק, או יותר ברור, אלא אני נשאבתי כל כך חזק לעולם שלו שיכולתי ממש לשמוע את החצי מלמול. והו אלוהים איזה קול בס היה לו. מהקולות האלה שאתה מתפלל שלא יפסקו לעולם, מהקולות האלה שהם כל כך חלשים אבל כל כך נמוכים בטון שלהם שהם גורמים לכל בחורה להגיע למצב רטיבות מסוים.

ועדיין, 

למרות העיניים ששבו אותי, השקט שמיכר אותי, והקול שחרמן אותי. 

עדיין, למרות כל אלה הוא נשאר בגדר הנהג הסקסי שלי, ותו לא.

ערב אחד, נכנסתי לרכב וברכב חיכתה הפתעה נעימה, הנהג הביא איתו את הכלבה שלו.

היא ישבה לידו בזמן שאני יושבת מאחורה. 

נכנסתי לרכב היא מקשקשת בזנב שלה ואני מקשקשת בדמיוני שלי. 

נכנסתי לרכב, ראיתי אותה ובאופן הכי משמעי שאפשר היו לי לבבות בעיניים.

עכשיו מאוד חשוב לציין שאם העולם מתחלק לשניים- אלו שאוהבים כלבים ואלו שלא, אני בלי שום ספק נמנית בחלק שלא מתחבר.

מהרגע שנכנסתי לרכב לא הפסקתי לשחק עם הכלבה שלו, מאותו הרגע עיני וידי לא ירדו ממנה.

לא הפסקתי ללטף, לחבק ואפילו לנשק אותה, כל הדרך עד למקום שבו הוא אסף אותי בבוקר.

הגענו. ואני בשלי לא רציתי ללכת, התחננתי ממנו שיביא אותה גם מחר.

הוא ספק שמע ספק התעלם מילמל אנחה מסוימת ואני יצאתי מהרכב. 

כמובן שבוקר למחרת "עיני-הים" לא הביא אותה.

ומאז יכולתי שרק לחלום עליה ולקוות שיום אחד אמצא כלבה כמוה.

מגוחך. מי היה מאמין.

ולמרות זאת נכנסתי לרכב עם חיוך, אותו חיוך של הבוקר, עם אנרגיות מחודשות והתרגשות לקראת הנסיעה.

מאותו ערב הנהג שלי- אותו נהג עם העיניים בצבע הים ששבו אותי, עם אותו שקט פנימי שריתק והפנט אותי, ואותו קול סקסי שגרם לי להיות רטובה בכל פעם שפתח את הפה לחצי מלמול, מאותו בוקר ראיתי משהו שונה בו, פתאום התחלתי לראות באותו נהג שלי, גבר אופציונלי.

ערב למחרת ישבתי אצל ידיד, ידיד שמכיר ועובד עם הנהג שלי (**עם הגבר האופציונלי שלי).

ישבנו, אכלנו, דיסקסנו ודברנו על כמה מכרים משותפים.

הוא סיפר שידידה שלו לקחה תחת חסותה את אותו הנהג, ואני מתבאסת קלות כשאני מבינה ש"לקחה תחת חסותה" זה ביטוי נחמד לתוקעת אותו כל ערב אצלה בבית.

ואני בשלי קצת נכנסת לעולם שלי, כמו שאותו נהג לימד אותי וקצת לא מקשיבה לכל החפירות של אותו ידיד,

אני בשלי עם השקט הפנימי שלי חושבת קצת על הכלבה, קצת על הנהג.

והוא מפטפט, מספר על איזה מישהו. מספר שאותו המישהו הוא סכיזופרן, חולה נפש.

אותו סכיזופרן קרתה לו תאונה קלה לפני כמה חודשים- ניסה לפגוע במישהי ואז להתאבד.

הוא מספר קצת על המחלה הזאת, על זה שאותו סכיזופרן התחיל לקחת כדורים.

הוא מספר שאותם כדורים מנתקים את אותו סכיזופרן מהמציאות, שבגלל זה הוא ככה תלוש.

ואני, אני לאט לאט חוזרת לסיפור, שומעת רק את החלקים שאני רוצה לשמוע.

נוחתת קלות על הקרקע וחוזרת לסיפור שלו, והוא ממשיך לפטפט ולספר.

פתאום אני מוצאת את עצמי גם שואלת שאלות על אותו סכיזופרן.

נותחתת למציאות ושואלת מלא שאלות. 

קטע מוזר כזה, תמיד התעניינתי בכל המחלות נפש האלה, תמיד ריתק אותי לשמוע סיפורים כאלה.

ופתאום משאלה לשאלה נופל לי האסימון שאותו סכיזופרן, אותו חולה נפש זה הנהג שלי.

הנהג עם עיני-הים, עם הקול המחרמן ועם השקט הפנימי.

אותו שקט פנימי שנראה פתאום כל כך לא אמיתי, שבעצם ספק נבע מהמחלה וספק מהכדורים שניתקו אותו ותלשו אותו טוטלית מהמציאות.

ופתאום אחריי שנפל לי האסימון באופן הכי מוזר בעולם, נהייתי רטובה.

כן. רטובה. 

רטובה מחרמנות.

פתאום, באופן הכי מוזר בעולם- קינאתי בבחורה שלקחה אותו תחת חסותה.

ופתאום, הבנתי שהביטוי "לקחה אותו תחת חסותה" פירושו שהיא דואגת לו פשוט ולא תוקעת אותו.

פתאום באופן הכי מוזר בעולם, רציתי אותו יותר.

ביקשתי מהידיד שימשיך, שיספר, אמרתי לו שזה ממש מסקרן אותי.

הוא אמר לי שזה מסקרן אותנו כי אנחנו פוחדים מזה.

ובהתחלה בתור אינסטינקט הסכמתי איתו. ופתאום באופן הכי מוזר בעולם הבנתי שזה הרבה יותר מזה, לא רק שזה לא מפחיד אותי- אלא זה מושך אותי.

עברנו הרבה נושאי שיחה אחר כך, אחרים ושונים.

ואני נכנסת לעולם שלי, בדיוק כמו שאותו סכיזופרן לימד אותי.

נכנסת לעולם שלי, ספק שומעת ספק מתעלמת.

נכנסת לעולם שלי וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה על הסכיזופרן שלי.

על הגבר שהתחיל כנהג, המשיך לגבר אופציונלי עבורי, אחר כך לסכיזופרן, ואז לגבר שאני רוצה.

לא הצלחתי להניד את מחשבותיי ממנו,

מכמה שהוא מרתק אותי, מכה שהתמכרתי אליו ולשקט הפנימי שעושים לו הכדורים.

הצלחתי למצוא את השקט הפנימי שלי, וכל פעם שאני נכנסת לעולם שלי, לאותו השקט אני חושבת עליו.

לא הפסקתי לחקור, ולקרוא על המחלה,

על מה זה משפיע בגוף, בראש, מה הם התסמינים ומי נפגע ממנה בכלל.

בדקתי וחקרתי במשך מספר ימים ולילות. 

למדתי על המחלה הזאת הרבה,

אבל מעבר לזה למדתי על עצמי מלא.

אולי הוא בשקט הפנימי שלו בזכות הכדורים או המחלה.

אבל אני בשקט הפנימי שלי בזכותו.

מאז חיי מתחלקים לשניים-

לתקופה לפני שהכרתי אותו לתקופה שאחריי.

התאהבתי בסכיזופרן.