אני לא יודעת. אני מניחה שאני במעין חרדה כללית. לקראת סוף השנה חיכיתי כלכך לחופש המיוחל. שיהיה לי זמן לסגור פערים, לנשום, לעכל משהו.

והנה נגמר לי החופש, מחר חוזרת לעבודה ולא הדבקתי פערים, והלימודים נראים כסוגרים עליי מכל הכיוונים ואין לי שום סיכוי לסגור את הפער. כאילו שמאז שהוא נוצר ועד שייגמרו אני אהיה במרוץ אחר שאר הכיתה... וזה מלחיץ אותי. מלחיץ אותי לא להגיע לדדליין כל פעם מחדש. להגיש באיחור בכל פעם. מין תחושה לא מוסברת של מחנק.

ומחר חוזרים לעבודה...בסוף השבוע כבר נפגש עם ההורים והילדים. אני מניחה שהשמחה עוד תחזור לי, אבל כרגע, ממחנקי קופסאתי הסגורה קשה לי לדמיין אינטראקציה שמחה עם אנשים.

נכנסתי למין שלושה ימי אבל כאלה בלי לבקש את זה ובלי להבין מאיפה זה בא אליי. באמת שחשבתי שאני בסדר לחלוטין (<-אולי משם זה בא...)

ועם התחושה הזאת שיש לי כזה כאב שרוצה לצאת ולא אפשרתי אוורור, קשה לי מאוד לדמיין שאני צריכה להמשיך להגיש עבודות ולהתחיל שנה חדשה בעבודה...(התחלות של שנה עם פעוטות זה לא דבר של מה בכך..)

אבל אני רוצה להאמין שיהיה טוב. שזה סתם מפחיד עכשיו אבל יהיה טוב. 

ברגע שאני אחזור לעניינים בעבודה, הכל יחזור על מקומו בשלום.

(וגם אולי אני אשלם למישהו שיעשה לי את העבודות...או אפרוש מהלימודים)