פתאום מצאתי את עצמי בוחשת בסיר ביד אחת, בעוד היד השנייה מנגבת את הדמעות.

מחשבה אחת שצצה בראש הציפה את כל הכאב בשניות מרוכזות מאוד של עצב.

מצחיק מה אוכל יכול לגרום לאנשים. 

זה הצריך ממני להגיע ממש לסופו של השבוע, כדי להבין שוואלה, כמעט שאין לי בכלל אוכל בבית והניידות שלי בכביש זהה לשל תינוק\ ילד\ נכה\כל אדם תלותי אחר.

כל השבוע הייתי לגמרי בענייני עבודה-לימודים-קצת לשמור על רמת חיים שיאה לאדם במדינה מפותחת (בניגוד לבית שנראה כמו ממדינת עולם שלישי...). 

לא היו לי חיים מעבר לזה. ובאמת שהבית שלי בקושי שרד את השבוע מבחינה אסטתית. אני כלכך בלחץ מההגשה הקרבה, שאת כל כולי הקדשתי לזה. מצד שני, הקדשתי גם את כל כולי לעבודה ולמה שקורה בקבוצה. 

יושבת כאן ומתרצת לעצמי איך הגעתי למצב ביש שכזה. 

שמפו ומרכך אין לי. ואת זה אין לי כבר יומיים. השתמשתי בשאריות של השאריות עם תוספת של מים. תודה לאל שסבון יש לי. כי בלי זה כבר באמת הייתי מבינה אם הייתם מנדים אותי מכם כחברה.

לחם, למען השם. היום נגמר לי גם הלחם. עכשיו, לארוחת ערב, סיימתי את מה שנשאר לי מהאפונה. 

לאלו מכם שתוהים מדוע אני לא קופצת פשוט שנייה לסופר, 

אני גרה בקיבוץ. קיבוץ שלא כלכך סמוך לעיר...

שעות העבודה שלי, תואמות את שעות פתיחת המכולת בקיבוץ. 

ואני מברברת לכם שוב ושוב על איך "יש לי סיבה טובה שהגעתי למצב הזה",

אבל אני מסיחה את תשומת הלב מהשורה הראשונה בפוסט הזה.

אז למה בכיתי,

בכיתי, כי הבנתי פתאום שאין לי כתף שהיא שלי. שאין לי את האחד שלי שדואג לי. שאני רווקה. שאני אדם שחי עכשיו לבד.

אם אני חולה, אם אני צריכה עזרה בסידור ונקיון הבית, אם אני חוזרת הביתה בשעת לילה מאוחרת מהלימודים אחרי יום עבודה מתיש- אין לי ארוחה לחזור אליה, אין לי פנים לחזור אליהן. אם אני צריכה לעשות קניות, זאת אסטרטגיה שלמה שצריכה להבנות. 

ולמזלי (ובאמת שאין בנ"ל לבטל זאת) יש לי משפחה, שברגע שהם שומעים אותי קוראת לעזרה, הם מנסים לעזור. והם יודעים מה עברתי ויודעים כמה קשה לי והם באמת עושים הרבה בשביל לעזור.

לא תמיד קל לי לקרוא לעזרה. ומעבר לזה, לא קל לי להרגיש שאני במצב שצריך לקרוא לעזרה.

אני פשוט עצובה על שאין לי את האדם האחד הזה, שהוא שלי ורק שלי, שימלא לפני שאני אספיק להרגיש שהתרוקן....