הספירה הזאת לאחור לקראת יום כיפור מכניסה אותי לסטרס מטורף. זה כמו ששומעים רכבת מתקרבת מרחוק, או פרסות של סוסים וזה הולך ומתחזק. אני מחכה ל"בום" שיבוא ויכה בי כשיגיע יום כיפור ואני מבועתת מהעימות הזה עם המציאות ועם כל מה שקרה. כל פעם שעולה משהו קטן לפני השטח, זה כואב כלכך, אפילו כשזה בא במנות ונגיעות קטנות. זה לא שורף פחות והמינון בכלל לא משנה דבר. אולי בעצם הוא תורם לעובדה שאני לא מתפרקת לרסיסים, אבל העוצמה עדיין מרגישה לי עצומה.

פעם אהבתי את יום כיפור. ממש אהבתי. זה היה יום של התעלות מבחינתי. הזדמנות להקשיב, לעבד, לחשוב, באמת באמת לעשות חשבון נפש. על העבר, ההווה והעתיד. לקבל החלטות חדשות. לנסות להבין מחדש מה המשמעות מבחינתי ואיך אני משתדלת להיות אדם יותר טוב. וכלכך אהבתי את זה. את הקדוּשה הזאת. ולא במובן ש"חרדים" משתמשים במילה. הכוונה שלי היא לתחושת התעלות ותכלית.

יום כיפור הפך מבחינתי למשהו שיש לחשוש מפניו, לפחות השנה. זה היום כיפור הראשון מאז שהוא נטש אותי חולה לטובת איזו בחורה שממש לא נעים לי להזכיר את קיומה.....אני לא יכולה לתאר לכם את התחושה שלי כשהלכתי לסעודת מפסקת אצל ההורים, אבל גרוע מזה, כשחזרתי לבית הריק- עם 40 מעלות חום כשאני יודעת שהוא איתה, מנסה ולא סופר אותי. למחרת בבוקר כשהוא חזר רבנו, והוא נעלם שוב. אחרי יום כיפור התעמתתי איתו והפצרתי בו שנלך לייעוץ זוגי- והצבתי אולטימטום. כבר כלו כל הקיצים מבחינתי וידעתי שאני לא יכולה לחיות ככה ושלא מגיע לי. הוא לא לקח אותי ברצינות והמשיך עם משחק הכוח האכזרי הזה. החלטתי שאני לא יכולה יותר לסבול.

מאז, כמובן שעברתי הרבה פגיעות מצידו, אבל מבחינתי אותה פגיעה הייתה מייצגת. וזה נכון שמאז הספקתי להרגיש תחושות דומות ברמת הבגידה באמון, אבל אותה פעם, נחרטה לי כיום שבו הלב שלי התחיל להסדק.

ועכשיו היום הזה מתקרב שוב, שנה מאז, עברה. אם אני אהיה אצל ההורים, זה אומר שאני אהיה "תקועה" שם עד צאת יום כיפור. אני לא אוכל להסתובב חופשי ביישוב מחשש שאני אתקל בו וממש שאין לי כוחות להתמודד איתו שוב. אני מפחדת שיהיה לי קשה שם ולא יהיה לי מה לעשות עם זה...אני אצטרך פשוט להתמודד. ואם אני אשאר בבית, אני אהיה הכי לבד בעולם....וגם זה יכול להיות גרוע בהתחשב במצב....בקיצור, עוד לא יודעת מה לעשות. נוטה ללכת להורים בסוף.

כואב לי כלכך. באמת כואב לי. ואני יודעת שזה רק מתחיל לצאת...באיזשהו שלב נראה לי שאני אצטרך ללכת לטיפול שיעזור לי לעבד את מה שחוויתי.....

והחגים האלה...שפעם אהבתי, הפכו היום להיות מלח על הפצעים שלי. לראות את האחים שלי עם המשפחות שלהם, ולהבין מחדש שזה שאהבתי התנהג אליי ככה....שזה שחשבתי שתמיד יהיה שם לצידי ויתמוך בי, הוא זה שהרס אותי...זה קשה והחגים פשוט מפחידים אותי.

אולי אני אתבדה ואגלה שבסופו של דבר נהניתי, הלוואי. כרגע אני חוששת...