מרגישה כאילו דיכאון מזדחל לו אל חדרי הלב ואין לי חשק יותר לדכא אותו. אולי "דיכאון" זאת לא ההגדרה הנכונה, כי זה לא דיכאון כמו פשוט עצב הגיוני של אבל, של הכרה ושל עיבוד. זה לא שאני מוותרת על הכל ומרימה ידיים, אני גם לא מיואשת. אני פשוט עצובה. עצובה ברמה כזאת שאין לי כוח למצוא את המילים בתוך עצמי ובפני עצמי להסביר מה שאני מרגישה ומה שבעצם עבר עליי. לכן אני גם לא ממהרת ללכת לטיפול פסיכולוגי, כי אני מרגישה שעדיין אין לי שום מילה להציע, ועצם החיפוש שלה ייאלץ אותי להשקיע מאמצים- שכרגע אני מרגישה שאין לי כוחות להם. 

אז אני מוצאת את עצמי עם שק של שיעורי בית ועבודות להגשה, רק שאני לא עושה כלום. שוכבת על הספה ובוהה בטלויזיה, כי אני רוצה לנוח מהעשייה. מרגישה שזה התיש אותי. שהמאמץ הזה להמשיך לתפקד בכל מחיר, בלי לתת לעצמי לגיטימציה להיות פשוט עצובה לרגע על התקופה הנוראית הזאת והאובדן הנוראי הזה, המאמץ הזה פשוט יכלה אותי אם אני אמשיך להתעלם. 

מגיע לי להגיד לעצמי שזה בסדר ולגיטימי. מגיע לי לחבק את עצמי ולעצור לרגע להרגע. מגיע לי לוותר לעצמי קצת, במקומות שאפשר ולא להיות 10...

זה לא פייר שאני דורשת מעצמי להוכיח מעל ומעבר. למה אני עושה את זה? למה אני לא פשוט אוהבת את עצמי ודי? הרי זה מה שאני צריכה עכשיו. אהבה. צריכה לאהוב את עצמי ולחבק את עצמי כמו שהוא לא ידע לעשות. למה אני ממשיכה בקו הזה שלו? בחוסר מקום הזה לעצמי?

אז אתם יודעים מה? אני מתכוונת להיטיב עם עצמי השנה. הנה החלטה לקראת ראש השנה ויום כיפור, השנה, לפני הכל, בראש ובראשונה אני אדאג לעצמי- לתחושה הטובה שלי בכל מצב. כי זה מגיע לי. כי מותר לי. כי אני לא מתכוונת לחיות ע"פ האג'נדה של מישהו שלא אהב את עצמו והפיל את זה עליי. אין שום סיבה שגם אני אהיה אכזרית אליי. 

אין שום סיבה שאהיה ביקורתית, חסרת סבלנות, מתביישת, חסרת בטחון, מצטדקת ומתגוננת או מלקה את עצמי. 

אני הרבה יותר ממה שהוא גרם לי להרגיש. אני באמת באמת באמת הרבה יותר. ומגיע לי להרגיש טוב- גם כשאני לא מרגישה טוב...

ומגיע לי להרגיש שיש לי זכות להיות עצובה או חולה, או חלשה, או מוותרת קצת, או כל דבר אחר שהופך אותי לבנאדם!

אז זהו, מעכשיו אני מאפשרת.

(אינשאללה שאני אזכור את זה תמיד)