היום בבוקר קמתי עצובה. רק המחשבה ש"הבוסית" (היא שונאת שאני מציגה אותה ככה...אז רק בשביל לעשות סדר בדברים, בהמשך היא תהיה א'.) שלי תשאל אותי מה שלומי או איך היה בחופש העלתה בי דמעות. בניתי לי תסריט שאני מתחילה להגיד שאני בסדר ואז פורצת בבכי ללא שליטה.
חיכיתי 10 דקות בערך עד שהם הגיעו לאסוף אותי, היא והגננת שעובדת איתי. היה לי המון זמן להתחפר בעובדה שהיום אני עצובה וזהו. יש משהו קצת מסוכן בדיכאון, לכן אני מפחדת כשאני בעצבות. מפחדת שכמו בתחילת היום, אני אחפור לעצמי שוחה בחול ואתחפר. ואז אולי יותר נכון להתייחס לזה כ"קבר". כמו פיגמליון...תהיה לי התווית שאני "אמורה להיות עצובה" ואתקע שם.
ואז הן הגיעו, וכבר מהאוטו ראיתי את החיוכים המדהימים שלהן מאירים אליי. נכנסתי לאוטו וקיבלתי חיבוקים ונישוקים. הרגשתי שחזרתי הביתה.
נכנסנו לגן ואמנם הוא היה מבולגן עד טירוף, אבל כל המוכר הזה שהיה לי כלכך נעים השנה, עשה את שלו וחימם לי את הלב מחדש.
וזה שההמצאות שלי שם, איתן, שימחה אותי, זה היה הכי טבעי והכי טוב. פתאום כבר לא פחדתי, כי נזכרתי שכשהייתי עצובה ושעברתי את התקופות הכי קשות איתו, שתיהן היו שם לעודד אותי, ומהן לא הייתי צריכה להסתיר. מתי שהוא שבר עליי את הדלת וזרק אותי החוצה, כשהלכתי על הכביש מתייפחת מדמעות, א' באה לאסוף אותי. חיבקה אותי, דיברה איתי, הרגיעה אותי. כשערמות הכביסה (גובה 4.30מ') גלשו מכל עבר, ר' באה ולקחה הכל לכבס אצלה.
מעולם לא היה לי מקום כזה בטוח ונעים כמו העבודה שלי. כלכך מודה על העבודה הזאת שקיבלתי ממש במתנה. הנשים שאיתן אני עובדת, הילדים, וכל האווירה הביתית הזאת, פשוט מהווים לי בית שני. מקום מפלט.
לא פחדתי, כי הבנתי שאני כבר לא באותו מקום שהייתי פעם. זה לא שאני לא נושאת איתי כאב, אני פשוט לא צריכה להרגיש אותו כל הזמן. זאת לא הדחקה, כי הוא כן נמצא שם ועולה לפעמים- אבל הוא עולה מתי שזה הזמן שלו לעלות, ואין לי שום צורך להתערב בנפש שלי. הכל קורה כמו שהוא צריך לקרות.
אני כל כך מודה על העבודה הזאת...(בלי עין הרע!)
זה גורם לי לחייך מבפנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
