בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

מצאתי פתרון מושלם לבעיה שהטרידה אותי כבר כמה ימים, אז עכשיו אני ממש שמחה. לא שמחה מהסוג המאני שמאפיין אותי כל כך בבית הספר, אלא פשוט תחושת סיפוק על שהצלחתי, למרות שכבר הספקתי לשכנע את עצמי שלא קיים פתרון מושלם לבעיה, והפתרון הזה אכן מושלם.

זו היתה בעיה ספרותית, כמובן, כי אילו עוד בעיות יכולות להטריד ילדה ממוצעת בגילי. מובן שפתרונה מעלה קשיים אדירים בעיצוב הדמות, אבל מכיוון שהיא היתה אבן הפאזל החסרה באופי שלו, אני לא חושבת שיהיו לי קשיים מיוחדים בהתמודדות עם זה. בכך שהשלמתי את הפאזל, פתרתי באמצעות הפתרון הזה גם הרבה בעיות-משנה שהתלוו לבעיה המקורית.

מחר אלך למפגש פיקניק של יומיים בפארק הירקון ואישן שם עם אנשים שאת חלקם אני לא מכירה, ואת חלקם (יותר גרוע), אני כן מכירה. אי אפשר להגיד שפתרון הבעיה נתן לי ביטחון גם ביכולותי החברתיות (אולי להיפך), אבל אני חושבת שאעבור את זה כמו גדולה, והאירוע יהיה גדוש בחוויות מהנות שגם יעזרו לי בתקשורת עם אנשים שהם לא כמו האנשים שיבואו לשם (האנשים שאמורים לבוא לאירוע הם אנשים מגניבים שאוהבים פנטזיה ומד"ב, אבל אם אפתח את הקשר שלי איתם, זה יכול לעזור לי בהתמודדות גם עם אנשים אחרים.)