בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

לא הייתי יכולה לחכות למכונת התפירה שתגיע כבר, אז תפרתי את הצורה הכללית של הג'קט ביד. יצא טוב, עולה עלי. כמובן שאצטרך לתקן את השרוולים, אבל זה לא כאילו לא ראיתי שזה יקרה, אז אני די מוכנה לקראת זה.

הבעיה היא הכל. החגורה (לא בדיוק חגורה. יותר סימולציית-חגורה עם עניבות שקשרתי אחת לשנייה כדי לדמות אותה) לא הולכת עם הג'קט, שבתורו לא הולך עם הגוף שלי, שבתורו לא הולך עם שום דבר. אני נראית כמו בן ארבע גוץ עם הכל ביחד, למרות שמצאתי חולצה ממש טובה לעשות איתה סימולציה (כמובן שזו לא תהיה החולצה שאלבש בסוף, כי אני חייבת לתפור בעצמי את הכל וגם הצווארון לא מתאים, אבל הי - לפחות ראיתי שכפתורים לא יילכו בחולצה שמתחת לג'קט), וזה מכעיס אותי יותר משאני מוכנה להודות בכל מקום שהוא לא הבלוג.

זו אולי לא עילה למצב רוח רע, אבל אני על סף דמעות. אני מוכנה לתת הרבה כדי שהקוספליי הזה יעבוד; הוא די החזיק אותי על הרגליים בזמן האחרון, ובאמת חשוב לי שהוא יהיה מקצועי, טוב ויגרום לי להיראות טוב. אני רוצה שהוא ינצח בתחרות.

על הדיאטה כמובן שלא הלכתי בסוף. אין לי מספיק משמעת עצמית, וכל תירוץ אחר יהיה מיותר. אולי אני כן צריכה לעשות את זה, אולי זו הדרך היחידה שלי לגרום לקוספליי להיראות טוב, למרות שאני לא רואה איך החגורה עובדת אצלי כמו שהיא עובדת כאן - http://img3.etsystatic.com/000/0/5351523/il_fullxfull.200331695.jpg

כי הסימולציה עם העניבות הראיתה הרבה מאוד בעיות, וברור שהדמוי עור לא יעבוד כמו האור האמיתי והקשיח שרואים בתמונה. לעזאזל.

זה גרוע כי אייקון זה בספטמבר ואני טסה עוד חמישה ימים, שזה טוב אבל זה גם אומר שעשרה ימים אני לא אוכל לעבוד על זה. יש לי את רוב אוגוסט ואת תחילת ספטמבר, שזה לא מספיק אם מתחשבים במה שיש לי עד עכשיו, וזה לא מספיק.

כבר חצי שנה שאני מחכה לאייקון ואני רוצה שזה יהיה מושלם. מצד שני, כבר חצי שנה שחיכיתי לעולמות ואז איבדתי את כל הכרטיסים שהזמנתי ואנדי מת. לא תמיד דברים הולכים לפי התכנון, ובסוף אני אלך לאייקון עם קוספליי מחורבן או שאני לא אלך בכלל. לעזאזל, למה אני אפילו שוקלת את זה.

הלוואי והיה לי גוף של דוגמנית וכישורי תפירה טובים יותר ובובת חייטים ומכונת תפירה ויותר כסף ושעונים שלא עובדים ומגפיים וצנצנות קטנות עם מגסה גדול וצבעי אקריליק בצבעים מטאליים ומצב רוח יותר טוב. 

מאלפוי כבר לא מדברת איתי ולא רוצה להיפגש איתי. היא בערך האדם היחיד שאני רוצה לראות, כרגע ולנצח (כנראה), אז תסלחו לי אם אני נראית עייפה כשאנחנו נפגשים. אני לא עייפה, אני פשוט ממש רוצה להיות בחדר שלי. לא שיש לי משהו לעשות שם כי הקוספליי שלי כושל.