בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

חורשת ילדות יפה אני זוכרת

גזעי עצים, שביבי אור שמש מרצדים,

תספור עד עשר עד נפתח הדלת

וכמה כואבים היו הסרפדים.

מיצורי דמיון בנינו בגרותינו

ריבי ילדות, עפר ושמות מתתחלפים,

הסיפורים שילוו אותנו עד מותנו

ועד עכשיו עודי נדהמת - מה יפים.

שעות בילינו בחלקת הטבע

על ממלכות מתפוררות למלח וסוכר,

על דמיונות של ילדים בני שבע

נחים האנשים של המחר.

ואיך נדע מאיזו הרפתקה לשמוח

שכך בנינו שם אימפריות, ממלכות, ערים,

הרי בסוף נידונו את הכל לשכוח

ומקסימום לכתוב על זה שירים.

__________________

היום בשלוש בלילה אני נוסעת לגרמניה, וחשבתי על השירים שאכתוב שם על היער, ואז חשבתי על יער שהייתי צריכה לכתוב עליו הרבה יותר שירים, גם אם היה רק חורשה קטנה באמצע העיר.