לא נפשית או משהו. זאת אומרת, כן נפשית (כי הגעתי למסקנה שהבעיות שלי עם אנשים מונעות ממני לחיות באופן נורמאלי), אבל בעיקר בכתיבה. יש לי קטעים ארוכים שצריכים ביקורת (כי אני הרי לא יכולה לבקר את עצמי), אבל לאף אחד אין סבלנות אלי.
אין לי ממש חברים. זאת אומרת, יש את האנשים בבית הספר שמוכנים להסתובב איתי, אבל אני לא קוראת להם חברים כי הקבוצה שלהם תהיה אותו דבר איתי או בלעדי. אני מנסה בכוח להדגיש את הטון שלי בחיים אבל במציאות אני אדם מעט אפרורי, שמנסה למשוך כמה שיותר תשומת לב כדי לחפות על הממוצעות שלו. אני גם לא חברה כזאת נהדרת - למעשה, אני חברה גרועה למדי.
אז הגעתי למצב שבו פואם הוא האחד שאני שולחת אליו קטעים, כי הוא רגיל לזה ומוכן לבקר אותם, למרות שהוא גם מחמיא לי הרבה על הכתיבה שלי ואני לא יודעת להגיב למחמאות, שלא לדבר על זה שאני לא יכולה להעריך אותה אחר כך בצורה ריאליסטית. הרי לא משנה כמה פעמים אני אגיד לאנשים שלא יהיה אכפת לי אם זו לא תהיה ביקורת טובה, הם מכירים אותי ולא רוצים שהרושם שלהם ייפגע אז אם הם לא יאהבו את זה הם יגידו דברים כמו "זה טוב, אבל...", ובגלל זה הכתיבה שלי לא מתקדמת בקצב שבו אמורה להתקדם. בגלל זה ובגלל האינטיליגנציה המוגבלת שלי שלא מאפשרת לי לנתח מצבים ולתאר דברים ואנשים, ובגלל חוסר הכישרון המולד שגרם לי להיכנס לכתיבה מגיל מאוד צעיר. אבל בעיקר בגלל זה.
לפעמים אני באמת רוצה למות, אבל רוב הזמן זו קביעה עובדתית שאני צריכה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
