בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

רימייק של שיר ישן ואידיוטי שכתבתי לפני יותר מדי זמן. נראה שהקונספט גמיש ואשתמש בו עוד הרבה.

הלבן של העיניים שלו בוהק

שעה שהוא הולך דרך העצים המפותלים.

אומרים לו עצור, אומרים לו הגיע

הזמן לעצור, הוא לא מקשיב.

בחיוך הוא הולך ושפתיו החיוורות

מתוות מארשים קשוחים לאוויר

והוא הולך בקנאה ובקצב

העצים המפותלים צועדים אליו.

הלבן של העיניים שלו בוהק

שעה שהוא הולך דרך העצים המפותלים.

אומרים לו עצור, אומרים לו הגיע

הזמן לעצור, הוא לא מקשיב.

במעיל ארוך יפה, תפור

למידה של מישהו אחר, לחיוך

של מישהו יפה למראה, אולי כמוהו

אולי כמו אחר

מעילו

העצים המפותלים שורקים לעברו. 

הלבן של העיניים שלו בוהק

שעה שהוא הולך דרך העצים המפותלים.

אומרים לו עצור, אומרים לו הגיע

הזמן לעצור, הוא לא מקשיב.

אל תוך מלכודת החבלים היפה,

היפהפייה הוא צועד בבטחון

וראשו מורם ומארש צבאי קצבי בשפתיו

החיוורות

אל מלכודת החבלים הוא צועד.

ועצור, ואומרים לו הגיע

הזמן לעצור

ואומרים לו הגיע הזמן לוותר

ורגליו נושקות לשלום את הקרקע

כשהמלכודת נסגרת סביב צווארו

בחיוך מאושר הוא עולה, צווארו

נשבר

וריאותיו מתרוקנות בתיבה האחרונה של המארש

והלבן של העיניים שלו מתעמעם

שעה שהוא יוצא מבין העצים המפותלים

העצים המפותלים רוקדים סביבו.

לא אכפת לי לפרסם את זה עכשיו כי זה מודרני ולא מחורז אז אני לא ממש אוהבת את זה, אז אחכה למחר לפני שאשתף את האחד הכן מחורז שכתבתי בשיעור ביולוגיה היום.