בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

לא בא לי על שירה קלאסית

עם מילים יפות ורגשות מפלסטיק

עם ניתוחים כבדים ותיאורים שפופים

עם עצבונות קשים ואנשים יפים.

לא מתחשק לי לכתוב שירה של פעם

עם שורות יפות וחרוזים עם טעם

עם סימני פיסוק ודעות שגויות

בלי הצלחות ובלי טעויות.

למען האמת בא לי שיר כתום

חמוץ וטיפש ואבוד ועירום

ששר הללויה על קצה השמיעה

ומשם כבר לא היה לי כוח לכתוב, אז הפסקתי. שירה מודנית במיטבה.