בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אין לי כוח אליהם. 

לא רק שאין לי כוח אליהם, אני גם די רוצה לצאת החוצה ולרצוח את כולם. אבל שלא יגידו על זה כלום, כי אני לא רוצה להתמודד עם תגובות של אנשים לדברים. רק להיות בטוחה שלא איאלץ להתמודד איתם שוב לנצח.

הרבה יכול להיעשות בחמישה חודשים - ארבעה חודשים - שלושה חודשים עד נובמבר. אני אפילו לא יודעת מה יקרה בנומבר. היום בשיעור רישום הקשבתי למוזיקה וזה - https://www.youtube.com/watch?v=BFZcCNYF6-4 עלה ועשה לי טוב. כמובן שלא רק החלק הזה, אבל אני לא מצליחה למצוא את המלא משום מה. מצאתי אותו לפני מעט זמן וכבר הקשבתי לו פעמיים, למרות שאני לא רוצה להרוס לעצמי את זה.

למה כולם מצפים שאני אתמודד איתם ולוקחים את זה כמובן מאליו? למה בבית הספר אנשים מחליטים שהם חברים שלי ופתאום הם מסתובבים איתי ומדברים איתי ולי אין שום דעה בעניין, כי אני עדיין חרדה מספיק כדי לא להגיד להם שאני לא סובלת אותם, שאני לא רוצה לדבר איתם, שאני רוצה לקרוא לבד ושהם לא יפריעו לי כל רגע? (ווהו, נשמעתי בדיוק כמו המתבגרות שאני שונאת כרגע. הידד, אני מתדרדרת). לא רוצה ללכת מחר לביה"ס, למרות שיש אנגלית. לא יודעת מה אני רוצה לעשות.

אישרו לי כרטיסים לאייקון, יאי! אהיה בסדנת כתיבה עם דריל גרגורי. לא יכולה להיות מתבגרת מאושרת ממני.