בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

בכל פעם שאני מציירת, זה כמעט ומביא אותי לכדי דמעות. תחושת חוסר האונים כשאני מציירת ומשקיעה ואומרת לעצמי שהפעם זה יצליח ובסוף זה נראה כמו ציור של ילדה בת חמש. אני יכולה להכחיש ולהמשיך לנסות לשפר את זה אבל הזעם תמיד יעלה מתישהו ויגרום לי לקשקש על התמונה באגרסיביות או לקרוע את זה ולגלגל את זה לכדור ולזרוק את זה או, במקרים נדירים וקשים, להתחיל לבכות. אחרי כל פעם שאני מציירת הקול הקטן בראש שלי שאומר לי "תתאבדי" מתחזק פי שתיים. 

זה היה יכול להיות בסדר אם לא הייתי לומדת במגמת אמנות חזותית בתלמה ילין, שאמור להיות בית ספר מתקדם מאוד לאמנויות. דבר אחד זה להגיד לחברה לכיתה "וואו, את מציירת כל כך הרבה יותר טוב ממני" על משהו שהיא שרבטה בשיעור, ודבר אחר זה לדעת בבהירות מכאיבה שאת - את, שהיית בטוחה שתצליחי - הכי גרועה בכל השכבה. לעזאזל, יש כמה בנות מט' שנמצאות כרגע ברמה יותר טובה משאי פעם תהיי.

וזה לא שאני לא מנסה. כשאני אומרת את זה אנשים אומרים לי "תמשיכי לצייר וזה יבוא", אבל זה לא בא ובכנות, אני מתחילה לפקפק שזה אי פעם יבוא. אומרים לי שהתרגול הוא הדרך להצלחה, אז איך זה שאני מתרגלת בדיוק כמו רוב הילדים במגמה ועדיין מציירת הרבה, הרבה פחות טוב מהם? אני מרגישה כאילו אפילו המורים הופכים אותי לבדיחה, מנסים בכוח למצוא דברים טובים ביצירות שלי כדי שלא ארגיש לגמרי רע עם עצמי ונכשלים, נכשלים בכל פעם מחדש וזה תמיד, תמיד כואב. 

ואז, כמובן, אני מצליחה ליצור משהו שאני מרוצה ממנו, ואני מתחברת לאינטרנט כדי לשתף אותו עם אחרים ורואה ציורים של ילדים שקטנים ממני בשלוש שנים שהם ברמה פי מיליון יותר טובה משלי ואני פשוט צונחת על המיטה חסרת כוחות, בוהה בדבר הזה שהוטעיתי לחשוב שהוא טוב. ואז בהתקף של זעם וייאוש אני קורעת אותו לחתיכות קטנות קטנות קטנות ואני מקשקשת עליו בעט וקורעת את הדף וצורחת, כי אני שונאת את זה, כי אני שונאת את כולם.

וברור שאני כותבת טוב יותר מהם ומתנסחת יותר טוב מהם ויש לי עולם פנימי עשיר והכל, אבל יש ימים שבהם הכישלון הזה זולג דרך כל חור שבי וממלא לי את המוח ומאכיל את הקול הקטן הזה שאומר לי להתאבד.