בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

בשעה טובה (אם כי מאוחרת למדי) הגעתי לעשרת אלפים מילים. רק עוד חמישים אלף ויהיה לי משהו שאפשר לחתום לספר, אם כי אני מתקדמת. השבוע היה שבוע די מטורף, אבל מבחינה טובה, ואני חושבת שאני מתחילה לקחת את עצמי בידיים סוף סוף ולהתעלם מדברים שלא אמורים להיות בחיים שלי כדי להתרכז בדברים שכן. 

אני רוצה להכריז על שם קוד חדש למישהו בבלוג (כמו כתום או וונוס או בלונדי או סקיני). קוראים לו זרוע ואני לא אגיד מי הוא אבל הוא היה חלק מהשבוע הזה, ממש כמו הרגל הכואבת שלי והעין הכואבת שלי (נתתי לעצמי אגרוף בפרצוף לפני כמה דקות כדי לנתח את הכאב של מכה כדי שאוכל לכתוב על זה בספר. עוד מעט זה יעבור, כי לא היה לי את הכוח או את האומץ להרביץ לעצמי חזק מדי וברור שאף אחד לא יסכים לעזור לי בזה) והשיעורים בצבע שגרמו לי ליהנות שוב מציור. 

מתחשק לי לצאת כבר מגיל ההתבגרות כדי שאוכל להיות בן אדם אמיתי, אם כי בטח ארגיש ככה בכל תקופה בחיים שלי. אני ממש לא בטוחה בזה, אבל אני חושבת שאני מרגישה טוב. מתוסכלת, אבל טוב. ועדיין קצת רוצה למות.